אהבה מסובכת פרק 5

לקוראים שלי(אם יש בכלל כאלה) תגיבו לי! אני לא יודעת אם מישהו קורא את הסיפור הזה או שאני סתם כותבת אותו…
****************************************************************************************************
״איזה בדיקות?״ שאלתי
״הבדיקות של…״ הוא התחיל להגיד ופתיחת הדלת קטעה אותו,מי שנכנסה לחדר הייתה ילדה קטנה,היא הסתכלה עלינו בחשש ״בראד פרקר?״היא שאלה בהיסוס ״כן״ בראד ענה לה. ״יש בחוץ שני אנשים שמחפשים אותך״היא אמרה,״אתה רוצה שאני יבוא איתך?״ שאלתי ״לא זה בסדר שנייה אחת ואני חוזר״ הוא ענה לי ״טוב תיזהר״ אמרתי והוא הנהן ויצא.

~נקודת המבט של בראד~
יצאתי מהחדר בבית החולים,ראיתי את שני האנשים שהילדה דיברה עליהם,זיהיתי אותם, הם היו שני החברים הכי טובים של ההורים שלי-בוב וגרי,ניגשתי אליהם והם התחילו להגיד ״תראה מה שרצינו להגיד לך בעצם זה…ש…אמממ…״ התחלתי להתעצבן,לא הבנתי מה הם יודעים ולא אומרים לי ״טוב דברו כבר!״
״ההורים שלך טסו לחו״ל עם אחיך הקטן״בוב פלט את הכל בבת אחת,הייתי המום,לא הבנתי למה הם לא אמרו לי,למה הם לקחו איתם את לוגן וכל השאלות האלה הצליחו למצוא דרך לפי רק במילה אחת ״למה?״ שאלתי,הם אמרו לי לשבת ובוב התחיל להגיד ״תראה אתה יודע על הפיגור של אחיך נכון?״ הנהנתי ועצרתי את עצמי מלבכות- לוגן היה אחי הקטן,האח היחיד שלי,כל-כך אהבתי אותו,רק שבזמן האחרון הורי שמו לב שהוא מפגר יחסית לבני גילו,הוא כבר בן 3 ועדיין לא הצליח להשלים משפט אחד, כל מה שהוא מצליח להגיד זה כמה הברות והלך בקושי,הוא יכול לשבת שעות ולבהות באוויר. תוך כדי המחשבות על לוגן שמעתי את בוב ממשיך ״אז ההורים שלך שמעו על בדיקות שיכולות להגדיר את היקף הפגיעה במוח והם פשוט היו חייבים לנסוע מיד ולבדוק את זה״ ״ באמת״ אמרתי ״טל-כך מיד שהם לא היו יכולים לבוא לבן שלהם בבית החולים ולבקר אותו,כל-כך מהר שהם אפילו לא טרחו לספר לי את זה בעצמם?״ המשכתי
״תתעשט!״ גרי תפס וניער אותי, זאת הייתה המילה הראשונה שהוא אמר מתחילת השיחה, הבנתי שהוא צודק, שאני חייב לתפוס את עצמי בידיים אז נרגעתי קצת ושאלתי ״עוד כמה זמן הם חוזרים?״ והם אמרו ״הם לא נסעו להרבה זמן אל תדאג,בסך הכל שבוע וחצי או שבועיים,בזמן הזה אתה תתארח אצלי ואצל אשתי טארה״בוב אמר ואני הנהנתי ונכנסתי לחדר…

~חזרה לנק׳ המבט של איימי~
ילדה אחת אמרה לבראד ששני אנשים מחפשים אותו בחוץ,הוא יצא, חיכיתי לו בחדר די הרבה זמן והתחלתי לדאוג אז הלכתי ליד הדלת וניסיתי להקשיב,שמעתי את אחד הבחורים שהיו שם אומר ״תראה אתה יודע על הפיגור של אחיך נכון?״ הבנתי שאלה הבדיקות שהוא רצה לספר לי עליהם,רציתי להיות שם בשבילו,לתמוך בו,אבל אז נזכרתי שהוא בכלל לא יודע שאני יודעת,החלטתי לא להגיד לו שאני יודעת ולחכות שהוא יספר לי בעצמו,ראיתי אותו מסתובב ועומד להכנס לחדר,מהר חזרתי לשבת,בראד נכנס,הוא היה נראה עצוב אז שאלתי אותו ״מה קרה? מה הם רצו?״
״כלום,סתם,הם…אה,הם רצו שאני יעזור להם להכין לבן של אחד מהם מסיבת הפתעה,הוא בערך בגיל שלנו ויש לו עוד מעט יום הולדת״הוא אמר ״אה,טוב,זה הכל?זה מה שהם רצו?״ שאלתי, ״ כן״
הוא ענה,לא הבנתי מה קרה,הרי רק היום בבוקר הוא תיכנן לספר לי הכל ועכשיו הוא מסתיר את זה ממני?,לא הבנתי למה הוא לא סומך עליי, למה הוא לא יכול לדבר איתי על מה שמציק לו באמת, אז החלטתי להפסיק ללכת מסביבופשוט לשאול ״תגיד,על איזה בדיקות דיברת בבוקר?״ שאלתי,ידעתי שעכשיו הוא יהיה חייב לספר לי,אני יודעת-עכשיו אתם חושבים שאני רעה והכל אבל עשיתי הכל רק כדי שאני יוכל לעודד אותו,הרי איך יכולתי לעשות את זה אם הוא בכלל לא יודע שאני יודעת.
״אמ…הבדיקות שהרופאים בטח ירצו לעשות לי כי התעוררתי״הוא אמר
״אתה אמרת שההורים שלך לא באו לפה כי הם בטח באחת הבדיקות האלה״הזכרתי לו.ראיתי איך הפרצוף שלו מתחלף, הופך להיות כמו של חיה שנתפסה ברשת.״טוב תראה בראד,אני שמעתי אותך מדבר איתם,אני יודעת על מה שיש לאח שלך״אמרתי,ראיתי את העניים שלו נפתחות בהפתעה ואז…