חבר של אבא.
לאבא שלי היו המון חברים מהצבא,
רובם, נשארו איתו בקשר עד היום.
חוץ מאחד, שכבר לא איתנו, מאז אותה המלחמה.
אבא אףפעם לא דיבר עליו,
שמר לעצמו ואגר בתוכו ים של זכרונות.
כל יום זיכרון, היה מזכיר במילים מעטות שהיה לו חבר שנהרג,
"היה לי חבר שנהרג במלחמה" היה זורק בין השורות של הקריין מהטלוויזיה.
ואני? הייתי שותקת.. ממשיכה להקשיב לכולו של הזמר ששר עכשיו על חבר שמת.
אני לא יודעת אם לקרוא לאבא שלי חבר שכול, או אח שכול,
הריי.. אתם יודעים איך זה בצבא, הצוות שלך הם המשפחה שלך.
אם הוא היה כמו אח שלו, זה אומר.. שאני כמו אחיינית שכולה, ושיש לי דוד שמת.
ברור לי, שיש דברים יותר נוראיים, מחבר של אבא שנהרג.
כמו בן שכול או אח שכול.. אח אמיתי.
אבל זה פשוט מוזר.
היום ביום הזיכרון, כשכמו כל שנה ביום הזה צפינו בשידורים מהטלוויזיה.
אבא שוב הוציא את המשפט "היה לי חבר שנהרג במלחמה".
הנמכתי את הטלוויזיה, הקריין, זה שניסה להכניס אותנו למצב רוח דיכאונית,
כבר לא עיניין אף אחד.
"איך קראו לו?"
הוא לא ענה.
"היו לו ילדים?"
הוא גיחך, "הוא היה רק בן 18".הסביר לי בחיוך עצוב. "רק, בן, 18".
תגובות (1)
צמרמורת…