שרה פרק 6 (הפעם באמת)
הדרך הביתה הייתה קשה לשרה. הכאבים לא הוקלו ואף התחזקו. היא הרגישה כל צעד כדקירת פגיון משונן וכל נשימה כאש בוערת .לאחר שנפרדו ורגן ושרה משאר החברים,הם התקדמו לעבר בית רבגון,שרה ניסתה להקנות לפניה מראה חסר כאב על מנת לא להבהיל את פרנס.אך כשהם נכנסו-
"שרה! מה קרה לך?את מדממת שוב." קראה פרנס בבהלה כשנכנסו הביתה תוך שהיא מובילה את שרה למיטה.
"זה כלום,באמת. פשוט עשינו פעילות בקבוצה ועשיתי תנועה לא טובה והחתך נפתח שוב" אמרה שרה ,מנסה שלא לחשוף את הכאב הרב שחשה.
"לא הייתי קרואת לזה כלום." אמרה פרנס "הסתכלי בזה,אם תמשיכי ככה,הפצע יזדהם לך או שתאבדי יותר מדי דם." פרנס מיהרה ולקחה פיסת בד יבשה ,הסירה את פיסת החולצה שהניח ורגן כתחבושת מאולתרת וספגה מעט מהדם על החתך.
"אל תדאגי,הדימום הזה לא רציני. אני רק צריכה משחת איסטיס וזה יהיה בסדר". ענתה שרה בחביבות הגדולה ביותר שיכלה לאמץ.
"בסדר,את המומחית כאן. למרות שנראה לי שהסנדלר הולך יחף" אמרה פרנס בעודה מטפלת בחתך.
לאחר שסימו לחבוש שוב את הפצע והפעם למרוח עליו משחת איסטיס שתדאג למנוע את הדימום ולהגלדה מהירה יותר,שכבה שרה במיטה והחלה להרהר במאורעות האחרונים.
'עבר עליי שבוע לא קל' חשבה לעצמה 'אבל אסור לי לשקוע בהרהורים,עליי לחשוב על מה שאעשה בהמשך.אני לא יכולה להישאר כאן עוד המון זמן,המורגים עלולים להשתלט לי על הבית.עליי לדבר עם ורגן ולקבל החלטה.' אחרי כמה דקות של הרהורים,היא נפלה לשינה.
*************************************************************************************************
שרה ישבה בקצה החדר,כפותה בחבל וישובה על כיסא. החדר היה מואר באור אדום שגרם לשרה תחושת פחד נוראית. בפינת החדר השנייה,ישב אמטון ושיחק בבובת עץ שבנה לו ורגן מבלי שהוא שם לב או מתייחס לשרה .לפתע,הבחינה שרה במרכז החדר באדם שהפחיד אותה יותר מכול-למרות שכבר הביסה אותו בעבר.
"אתה." אמרה לפתע בפחד.
הגבר הגדול התקרב אליה ,הצמיד פגיון לבטנה ואמר בקול שהעביר בשרה צמרמורת "כן,זה אני ילדה.את זוכרת אותי?המפגש האחרון שלנו ….לא הלך כל כך טוב" אמר המורג תוך שהוא מעביר את ידו המצולקת על פניו מלאות הצלקות גם הן. "החלטתי שאנחנו זקוקים למפגש נוסף,תיקון חוויה אני קורא לזה" אמר ברשעות.
"איפה ורגן ופרנס? מה עשית איתם?" שאלה שרה באומץ מפוחד.
"הו,את מתכוונת לאישה ולנער שמוטלים מתים מחוץ לבית?"
ליבה של שרה הלם בחוזקה,ודמעות צער מילאו את עיניה . היא הרגישה צורך להקיא כשדמיינה את גופותיהם של פרנס וורגן מוטלות מצידו השני של הקיר.
"אתה מפלצת!" קראה שרה והחלה לבכות.
"אני לא מפלצת,נערתי. אני רק רוצה לקבל את מה ששיך לי " אמר המורג ברשעות.
הוא החל מתקרב לעבר אמטון.אמטון לא התיחס אליו,הוא המשיך לשחק בבובה כאילו היא והוא היחידים בעולם.שרה ראתה בעיניו של אמטון בהלה והלם של ילד קטן שכעת איבד את כול עולמו והוא נכנס לעולם משלו תוך שהוא מתעלם מהסביבה-רק הוא והבובה. המורג התחיל להתקרב לעבר אמטון .
"טון טון. ברח,ברח! "החלה לצעוק שרה כשהבינה את כוונתו של המורג. אך אמטון לא הגיב,הוא הרים אליה את עיניו האטומות,הסתכל בה במבט אדיש,וחזר לשחק בבובה.
"אמטון…" החלה לבכות שרה "ברח ילד,ברח!" קראה,אך ללא תגובה.
המורג התקדם לעבר אמטון וקירב אליו את הפיגיון "לא!" צעקה שרה.
"אל תדאגי" אמר המורג ברשעות "אני לא מתכוון להרוג את הילד. הוא ישמש כרוצח טוב מאוד בשליחות המורגים ".
"הוא לעולם לא ירצח ורדני או גרטי או כל אחד אחר!" אמרה שרה.
"אולי לא עכשיו" אמר המורג. "אבל את לא צריכה לדאוג לזה יותר,הסוף שלך הגיע." המורג התקרב אל שרה והמשיך "זמנך עבר,הגיע הגורל,ילדה,הוא הגיע" אמר המורג,הוא התקרב לשרה ,הניף את הפגיון ,ושרה פלטה צווחה.
תגובות (0)