החלום שלי: איפה אבא?

הכל מרגיש כל כך מעורפל, עכשיו. אני זוכרת שהייתי בבית שלי, עם פיג'מה, יצאתי לחצר. אבא שלי
דיבר איתי, נראה שהוא כעס על משהו. הוא שלח אותי לבית מסויים: היו שם ילדים מהכיתה הקודמת
שלי ומבוגרים, וזו הייתה מסיבת יום הולדת של ילדה מהכיתה הקודמת שלי (שלא סבלתי, במילים עדינות). הייתה מזרקה ענקית באמצע. אני הייתי כולי נבוכה, כי הייתי מבולגנת נורא ובפיג'מה, וגם
שנאתי את הילדה. היא הביטה בי במבט מגעיל כזה. או יותר נכון נגעל. המון ילדים מהכיתה הקודמת שלי רקדו, ואז הם ראו אותי וצחקו. כולם צחקו. הלכתי משם, לחדר אחר. אני זוכרת שהייתה שם אמא של הילדה וגם היא אפילו צחקה. הלכתי גם משם. ליד החצר שלנו, הייתה מכונית. איש אחד אמר לי להכנס למכונית, ונכנסתי למושב הקדמי. היו לו משקפי שמש, והוא נהג במהירות אך באופן
נוקשה ורציני במיוחד. "אין הרבה זמן להסברים" הוא אמר משהו כזה. אני לא זוכרת איך, אבל הבנתי שאבא שלי בסכנה. "איפה הוא?" שאלתי. האיש שתק וסידר את משקפי השמש שלו. אני זוכרת שהוא נסע הרבה, ואז אדם נוסף ושני ילדים אתיופים נכנסו למושבים האחוריים של המכונית. המשכנו לנסוע, ליד בית הספר הישן שלי, ואז ראיתי את אבא שלי רץ שם. אמרתי לאיש לעצור את המכונית, אבל הוא לא הסכים. אני זוכרת שעברה לי בראש מחשבה כזאת: 'זה לא חלום. זו המציאות'. עד כמה שזה נשמע מוזר. כלומר, זה באמת היה חלום. האיש המשיך לנסוע. הגענו לאיזור מבודד. הילדים האתיופים התלהבו מאוד ממשהו מסויים. היה שם ים, ואדמה עם דשא. המים היו רגועים, אבל אז
המכונית שלו התחילה לנסוע בתוך המים, והיא צפה, והגענו לאי והיא התפוצצה, והילדים והאיש השני
שחו במהירות לאי קטן שהיה שם, וגם אני. אז, פקחתי את עיני, והייתי בחדר שלי, מול מחשב לפטופ קטן. היה בתוכו חלון פתוח עם כתוביות בצבע ורוד בעלות מסגרת ורודה. זה היה ורוד, אבל לא ורוד פוקסיה זוהר כזה, אלא ורוד שהוא בעצם אדום בהיר. כמו צבע אפרסק כזה. אני סגרתי את החלון. לפי מה שהבנתי בחלום ההוא, המחשב ההוא היה המחשב ששלט בחלומות שלי. כלומר, לכל חלום היה חלון. זה היה החלון הנוכחי וסגרתי אותו. כלומר שנפטרתי מהחלום ההוא. ואז התעוררתי באמת.