בת אלמוות-פרק 13
זרקו אותי לתוך חדר חשוך,שהדבר היחיד שהאיר אותו הייתה מנורת שולחן שעמדה בצד החדר והאירה רק באזור שבו היא נמצאת. "תצאי מכאן… שיאמרו לנו להוציא אותך מכאן!" אמר אחד השומרים וסגר את הדלת בחוזקה,מה שהגביר את החשכה יותר. "לעזאזל איתך עלמה!" אמרתי לעצמי ועוד הרבה קללות עברו לי בראש,על בית המשוגעים המזורגג הזה,על המנהל,על השומרים אבל במיוחד על עצמי. איך הייתי כל כך מטומטמת ונתתי לעצמי לרצוח את דניאל! איאן אמר לי שהם יטפלו בו,ואני לא יכולה לחכות….
אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו….
ישבתי ליד המנורה הקטנה ובהיתי בה… המנורה הייתה מאובקת ומלוכלכת,הרבה זבובים קטנים התקבצו סביבה וחגו מעליה,הרמתי את ידי והעפתי את כולם ממנה,הזבובים ברחו מהחדר דרך הצוהר הקטן שהיה בנוי בקיר ואישר הכנסת ויציאת אוויר. עצמתי את עיני וניסיתי להירדם.. בל הניסוי עבר ללא הצלחה והמוח שלי לא אישר לי ללכת לישון-לעזאזל איתו!.
התחיל להיות לי קר,למרת החדר אטום כמעט לגמרי.. אוויר קר ורוח קרה יצאו ונכנסו מהצוהר שבתקרת החדר והקפיאו אותי. אם זה אחת התוכניות של המנהל והשומרים כאן בנוגע לחדר הזה,להקפיא אנשים מקור ואז הם ימותו,או יתעלפו! זה כמעט מצליח להם..אני מרגישה את הקור חודר לגופי ולעצמותיי וגורם צמרמורת נוראית!. קמתי מאיפה שישבתי והתחלתי לזמזם לעצמי מין מנגינה מיוחדת שאמא שלי הייתה שרה לי שהייתי קטנה. משום מה אני זוכרת אותה,במדויק בלי שום טעות.. ואני גם שרה אותה טוב. יש לי קול מדהים לדעתי כשאני שרה,אפילו שאני בכלל לא שרה,הייתי פעם ילדה מוכשרת בכל המובנים! ההורים שלי רשמו אותי לעשרות חוגים שבכל יום בשבוע הייתי מבזבזת שלוש שעות מהחיים שלי שאני מתרוצצת בין בניינים והולכת לחוגים שונים. החוג הראשון שהתחלתי בו היה מוזיקה,לנגן ולשיר. הצטיינתי בשני אלה במיוחד בפסנתר,הייתי מנגנת מוצרט ובטהובן ללא הפסקה. האמת שגם נהנתי מזה…
ההורים שלי קנו לי במיוחד פסנתר,חום כהה כזה ומבריק. שהביאו לנו אותו הביתה נורא שמחתי אבל גם תחושה של מרמה עברה בי.. אותו דבר כמו שקרה עם ליידי,שההורים שלי הביאו אותה רק בשביל להעסיק אותי. בזמן הזה חשבתי המון על החלום הכביכול דפוק! והם היו קונים לי כל דבר רק כדי שאני אשכח מזה,ואני לא שכחתי עד היום…
היה נחמד להיזכר בעבר שלי,אם הייתי מספרת לאחרים הם היו אומרים שהיו לי חיים מושלמים פעם. אני מתייחסת רק לחלק האחרון של המשפט הזה-פעם!. זה כבר קרה.. וזה לא יחזור על עצמו ואם כן זה רק בגלגול הבא שלי.. ואם באמת יהיה לי גלגול הבא,אני מעדיפה להיות דג קטן שמועמד בסכנת חיים כל יום,הסכנת חיים הזאת היא מכריש שיבלע אותי בלי להרגיש אפילו,מוות שקט ומהיר בלי כאב.. זה מה שאני רוצה.
אבל בגלגול הזה..ממש לא! המוות שלי איתי הוא בא ואני לא מרגישה אותו אבל אני יודעת שהוא יבוא.. אני כבר מכירה אותו,אני והוא חברים טובים!
המשכתי לחשוב על זה, בחיול גדול אני חייבת להודות. כמו שהרבה אנשים יודעים,אני לא מפחדת מהמוות,שיבוא,יביא התראה מוקדמת ויבוא,אני מחכה לו.
הרגשתי חולת נפש שאני חושבת על זה.. לא יודעת למה,המחשבה על כל זה עושה לי טוב,הלב שלי מוותר לי ומרגיש טוב איתי. אבל המוח… עקשן שוב ושוב קורא לי 'חולת נפש,מטומטמת..' ועוד קללות אחרות שרק המוח שלי יודע….
יצאתי ממחשבותי כי הם התחילו להעיק לי במקצת,זה לא טוב לי שאני חושבת על מוות במקום כזה חשוך ומעצבן! זה משגע אותי!
לאחר כמה שעות שאני כבר בחדר הזה,הבטן שלי מתחילה להציק לי,אני רעבה!
"היי…מישהו?!" צעקתי בקול הכי חזק שלי כי ידעתי שלא שומעים כלום מעבר לדלת הברזל הגדולה,זה ממש מעצבן! "היי.. מישהו! אני רעבה!" צעקתי שוב והפעם התחלתי לדפוק על הדלת אבל כרגיל אף אחד לא ענה לי.. זה ממש מעצבן "לעזאזל עם כולכם!" אמרתי בכעס ובעטתי בדלת וישבתי ביאוש על רצפת החדר. הבטן המשיכה להציק לי ואז כאב ראש החל גם,וכך בקצב איטי יחסית כל גופי החל להכאיב לי ולהציק לי….. עצמתי את העיניים שלי חזק והשתדלתי לא לפתוח אותן,אבל אז העיניים שלי נפתחו בחזרה ונעצמו לבד…. כל החושים שלי נעלמו,לא שמעתי,לא ראיתי,לא הרחתי לא הרגשתי ובמיוחד לא טעמתי…. התעלפתי!…………………………………………….
תגובות (5)
תמשיכי תמשיכי תמשיכי תמשיכי XD
סיפור יפההה
תודה רבה!
המשך יהיה מחר ;)
מעניין… חח
תמשיכי
המשך בעוד כמה שעות! ;)