לחיות ב"לונה סטייל" – פרק 2

אם טרחתם לחפש את פרק 2 בסיפור שלי זה בטח כי אתם מתוחים לדעת מה קרה עם ריאן,
טוב, אני לא אהיה מעצבנת, ואספר לכם מה קרה.
סוף כיתה ה'. חודש לפני סיום הלימודים. אני הייתי שקועה לחלוטין באהבה והוא, עזב.
חזר לקנדה המטופשת ולבית הספר המטופש שממנו הגיע.
ואני? אני הייתי ב ד-י-כ-א-ו-ן.
לא הפסקתי לחשוב עליו ולחלום עליו ולהתגעגע אליו.
הייתי שקועה בו לגמרי ולא ידעתי מה לעשות.
וכאן אני צריכה לחתוך את כל הסיפור הזה כדי שנגיע למה שמעניין באמת, אבל בקצרה אני אספר
שהייתי די בדיכאון עד ש… טוב, עד שהתאהבתי במישהו אחר.
ושוב, אל תחשבו שאני לא יודעת מה אתם חושבים: 'איך יכול להיות?! הרי היית אמורה להישאר בדיכאון עד שהוא יחזור מקנדה ואז תיפגשו והוא יגיד שהוא תמיד אהב אותך ואת תגידי שאת אוהבת אותו ואז תתנשקו ובלה בלה בלה…' החיים שלי זה לא סרט פנטזיה בסדר? כדאי שתתרגלו לזה.
בקיצור,כמו בפעם שעברה, הוא לא שם עלי.
קראו לו ריק. הוא היה הילד הכי מקובל בשכבה ותמיד הסתובב עם הבנות המגניבות ועם החברים המגניבים שלו ובקיצור, ממש לא איתי.
בסוף כיתה ו' חשבתי שאולי אולי אולי הוא מסתכל עלי לפעמים, אבל זה כנראה סתם היה אשליה או משהו כזה.
טוב, זהו. כאן הסיפור ממש מתחיל. אחרי שכבר התייאשתי מריק, בקושי חשבתי על ריאן והתחלתי ללמוד בבית ספר חדש עם חברתי רייצ'ל וחברות חדשות, כאן מתחיל הסיפור האמיתי שלי.
בתחילת השנה עברתי לגור רחוק מבית הספר ומרייצ'ל וכבר לא יכולתי ללכת ברגל לבית הספר אז נסעתי כל בוקר במיניבוס.
בבוקר הראשון ללימודים, נכנסתי למיניבוס וניסיתי לעכל את כל מה שראיתי בשנייה.
מממ.. ילדה אחת רזה ונמוכה עם שער בלונדיני עד לכתפיים וזוג עגילים בכתום בוהק. כיתה ו'.
ילד מנומש עם שער שחור שנראה כאילו כבר לא הסתפר די הרבה זמן. כיתה ה' או ו'.
ילד שמנמן עם שער שחור ואף מזדקר. גם בכיתה ה' או ו'.
ועוד ילד אחד. הוא היה די גבוה. רזה, אבל שרירי, והיה לו שער בהיר, אף חמוד, וסנטר משולש. והוא היה בכיתה ח'. התיישבתי במקום ריק. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל מתישהו הילדה עם השער הבלונדיני שאלה אותי, "לונה, נכון?" "כן." עניתי. הילדה התיישבה לידי. "אמא שלי אמרה לי שתבואי." אמרה
"קוראים לי זואי, אין הרבה ילדות בסביבות הגיל שלנו באזור אז כנראה אנחנו הולכות להיות חברות" היא חייכה. חייכתי בחזרה.

הימים הראשונים עברו יפה.
הבנתי שלילד המנומש קוראים ברין. הוא ממש קרציה ונולד כנראה עם כמות מעטה ביותר של שכל.
לילד עם האף המזדקר קוראים ג'וש. הוא די מעצבן ואוהב לקחת לחברים שלו דברים.
לילד האחרון קראו ניק. הוא ממש נחמד וספורטיבי ו…
אתם בטח יכולים לתאר שאחרי לא הרבה זמן הכרתי בעובדה: אני מאוהבת. שוב.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הייתה לי הרגשה שאני לא היחידה. שהוא גם קצת מאוהב בי.
ושהחיים שלי לא באמת בזבל.
באחד הימים שנכנסתי למיניבוס התיישבתי בשורה מולו. הוא חייך אלי ואני חייכתי אליו.
הייתה לי הרגשה שבקרוב מאוד החיים שלי ישתנו. ואולי אני אחשוב עליהם דברים קצת אחרים.