הסוד #פרק 15 [ואחרון]
עבר שבוע מאז המקרה המוזר, הרגשתי ממש מוזר.
לא יודעת איך להסביר.
יצאתי לשאוף אוויר והתיישבתי על הספסל הקרוב.
אלוהים! המגע של האיש המוזר ההוא היה כל כך קר!
מה הוא רצה מימני?
"את יודעת? לא סתם נטפלתי אלייך לפני שבוע."
נרתעתי הצידה, ככה שכמעט נפלתי מהספסל, מאיפה הגיע שוב האיש המוזר הזה?!
"מה רציתה? אתה חי? או שאתה רוח? אם אתה רוח, איך זה שג'ס ראה אותך?"
תקפתי אותו ברצף של שאלות, והוא, ענה עליהן לפי הסדר:
"זה כבר לא משנה, למזלי אני עדיין חי, אם זה המגע הקר שלי שבילבל אותך…אז
כמו שאמרתי אני בן אדם."
"אז למה הופעתה עכשיו?" שאלתי, והוא ענה, "רק אל תספרי לאף אחד על הרוחות, בסדר?"
"אחרת מה?" היה לי רצון מוזר להתחכם, והוא רק חייך מין חיוך מוזר ומיסתורי וענה, "אני לא חושב שאת רוצה לדעת את זה, למרות שלך לא ייקרה כלום."
"אבל…," אמרתי, והוא נעלם!
הוא לא בן אדם!
אבל הוא גם לא רוח….
אז מה הוא לעזאזל?!
אוף, אני מרגישה תחת לחץ, עם כל הסודות והשאלות האלה, מה לעשות?!
אני רוצה לפרוש, להיות אדם רגיל שלא רואה או פוגש שום רוח או יצור אחר,
אדם שעסוק בחברים, בלימודים, בפנאי…
אוף!
כמה שזה נמאס לי!
למרות ש…אם אספר למישהו, שום דבר לא יקרה לי, נכון…?
וואו! מרוב כל הלחץ שכחתי לספר שאני וג'ס יוצאים!
ג'ס…אתה מאמין באל טבעי?
עשיתי את הבחירה שלי, ואני אספר!
הרוחות האלה סתם פחדניות, הן מפחדות להתגלות לאחרים, זה הכל!
הן מפחדות מהתיבה…
אם ארצה, אוכל להעלים את כל הרוחות הטיפשיות האלה!
'סם…? את עוברת על כל הסכם אפשרי עם הרוחות.' קול קטן אמר לי,
"מה אכפת לי?!" אמרתי בקול רם והתקשרתי לג'ס.
"ג'ס?" שאלתי,
"כן, סם?" הוא שאל בחזרה,
"היי," אמרתי,
"הי." הוא ענה.
"אתה יכול לבוא אליי היום?"
"כן, בטח, מתי?" הוא שאל,
"עוד שעה, אתה יכול?"
"ברור, נתראה." הוא ענה וניתק.
"שלווום" אמרתי וחיבקתי את ג'ס בכניסה לבייתי, הוא החזיר חיבוק.
"הי," הוא ענה.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי,
"לא," הוא ענה, "התגעגתי אלייך." הוא הוסיף.
"גם אני," עניתי, ועד שלא הבאתי לעצמי מיים מהטבח, לא אמרתי כלום כדי לא להשמע קיטשית מידי.
"תקשיב," אמרתי, "מה?"
"אני…יש לי משהו שממש לוחץ עליי, ואני צריכה לספר את זה למישהו…ואני הכי בוטחת בך."
אמרתי, "בסדר, דברי." הוא אמר וחייך חיוך שלוו שהרגיע אותי מעט.
"רק…אל תחשוב שאני משוגעת." נתתי הקדמה לספור המוזר שלי, "למה לי?" הוא שאל בתמימותו, "אתה תבין למה." אמרתי, הוא נראה מסוקרן.
"העיניין הוא ש…" לא ידעתי איך לאמר את זה, כלומר 'הי, ג'ס, אני רואה ומדברת עם רוחות רפאים שגרות כאן ואחת מהן הייתה ממש מאחוריך לפני רגע, והבטחתי להן לא לספר את זה, אבל נמאס לי מהקטע, ו…הטיפוס המוזר שראיתה? כן, המטריד הזה, זה בעצם יצור אל טבעי כולשהו עם רצונות לא מוסברים' לא נשמע טוב.
"ש…" הוא ניסה לגרום לי לדבר.
"אתה מרגיש את הקור כאן?" שאלתי.
"כן, קר כאן מאוד, אבל איך זה קשור?" הוא לא הבין.
"בחוץ חם." הזכרתי לו.
"נכון….באמת מה הקטע כאן?" הוא התחיל להבין, נראה לי.
"הקטע הוא שבבית שלי תמיד יהיה קפוא, כי קור מגיע כשרוח מתקרבת, ובבית הזה, טוב…"
רציתי שהוא יבין לבד, "יש רוחות רפאים?" הוא שאל כאילו זה עיניין רגיל, "טוב, כן." אמרתי בביטחון.
"צדקת, זה לא שאני חושב שאת משוגעת, פשוט קשה לי להאמין לך."
הוא אמר, והפעם בטון רציני כזה.
ראיתי את אליזבת הרוח מסתובבת בחדר בפנים כועסות, ושלחתי לה מבט שמבקש לעזרה, "אני אעזור לך, אבל את עוד תצטערי על כך." היא אמרה בטון מאוכזב, ואז נעלמה.
כבעור מספר שניות, נפלה הטלוויזיה שבסלון, ג'ס קם ומשך אותי, ואז הספה התהפכה ממש מאחורינו, "מה עובר כאן?!" הוא שאל בקול חצי כועס וחצי מפוחד, "אלה הן, הרוחות." אמרתי וזייפתי קול מפוחד.
ועל הקיר הופיעה כתובית דם, יותר נכון נכתבה אל מול עיננו, "לא היית צריכה לספר."
ג'ס הסתכל עלי במבט רציני, "אולי עדיף שנצא?" הוא שלא.
ואז יצאנו, "אוקיי, אני מאמין לך.
אבל את בטוחה באמת שהיית צריכה לספר? כי היה כתוב," לא נתתי לו להמשיך,
"לא אכפת לי מה היה כתוב, אני הייתי צריכה לספר, תבין, זה עיניין קשה, וזה ממש לוחץ עלי ו..אני די מפחדת." אמרתי ומצאתי את עצמי בין זרועותיו.
"אז זה בסדר, את לא צריכה לדאוג." הוא אמר.
תגובות (2)
בוא נחכה בקוצר רוח לסיפור הזה:))
:)