בסוף הוא מת

הנה אני, עומד שם. והוא, גם הוא עומד שם מולי. וצוחק. אני לא יודע למה, כשבנאדם מכוון אליך אקדח ועומד לרצוח אותך- אתה תצרח, תרעד, תפחד, אתה תעשה ותרגיש הרבה דברים. אבל לא תצחק.

לי ולו, לנו, יש עבר רחב מאוד. היינו מכרים, חברים, חברים הכי טובים, אויבים, מכרים בעלי מלחמה קרה ולבסוף, מכרים ששונאים אחד את השני. הוא בגד בי, התעלל בי נפשית וזרק אותי לקרשים. לי כאבה כל כך הנפילה, שלא יכולתי להשיב. הייתי מרותק לכיסא חשמלי למשך חצי שנה כי הוא בחר להעניש אותי על הפשעים שלא עשיתי. עד היום אני לא מבין את ההיגיון שלו, למען האמת, אני לא באמת רוצה להבין.

לאחר שדרכינו נפרדו, הייתה תקופה טובה יותר, טובה פחות, בעיות, פתרונות, חיים שלמים היו לי. אבל בכל הזמן הזה, אני המשכתי לעקוב אחריו, לראות מה הוא עושה, לאסוף חדשות. אולי זה נשמע כמו
אובססיה אבל לי לא אכפת. כי אני יודע שזה בדיוק מה שהוא עשה באותו הזמן.

ואז הגיע היום הזה. היום בו החלטתי לרצוח אותו. יצאתי לבית שלו ביחד עם האקדח שלי, דפקתי בדלת והנה הוא היה שם. מכוער מבפנים כמו תמיד. והנה אני, מוציא את האקדח, מכוון, דורך ומתכונן לירות. ואז זה קרה. הוא פשוט צחק. צחק לי מול הפנים בזמן שלי יש את מה שעומד לגרום למות. אחרי שסיים לצחוק, הוא מוציא מהקפוצ'ון שלו אקדח זהה לשלי. כאילו הוא מראה. וגם הוא מכוון, דורך ומתכונן לירות בי. הוא ירה. גם אני יריתי.
כרגע שנינו נשפטים לאן אנחנו נגיע. לשערי גן עדן או למרתפי הגיהינום. אותו שלחו לגיהינום. אמרו שהוא עשה לי כל כך הרבה רע, שמגיע לו. אותי הם שולחים לגן עדן. אמרו שסבלתי מספיק.