מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 5
*נקודת המבט של ליז*
אמילי קבעה תור לפסיכולוגית שנמצאת בבית החולים שבו מאושפזת רוזלין, כך שתוכל ללכת איתי לפגישות ולתמוך בי בפגישות, אם לא אוכל לדבר.
אמילי התרכזה בכביש, לא אומרת מילה, נותנת לי לשוטט במחשבותיי לפני שאנחנו מגיעות לבית החולים.
ידעתי שאצטרך לדבר, לספר למישהי שלא מכירה אותי כלל וכלל את הסיפור שלי.
לחלקים אחדים אפילו רוזלין לא מודעת.
אני לא מרבה לדבר.
במיוחד לא עם אנשים זרים.
"הגענו.” אמילי לחשה, מוציאה את המפתחות ויוצאת מהרכב, מחכה לי.
נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי מהרכב גם כן, הולכת באיטיות לעבר השערים הגדולים של הבניין.
"את לא מתכוונת לברוח, נכון?” היא צחקקה, מנסה לעודד אותי.
"לא, הגיע הזמן להתמודד.”
רוזלין ליוותה אותי לעבר החדר של הפסיכולוגית, תומכת בי ומובילה אותי להתמודד עם העבר.
דפקתי על הדלת וקול נעים של אישה נשמע מבפנים, מאשר לנו להיכנס.
פתחתי את הדלת ונכנסתי אל תוך המשרד החם. הקירות מצופים עץ כהה והרצפה מכוסה בשטיח שחור.
זה לא היה קודר מידי, תמונות בהירות כיסו את הקירות, משתלבות עם הספות הבהירות שעמדו מסביב לשולחן זכוכית מלא בעיתונים.
היה נעים כאן.
אולי המקום המושלם להיפתח בו?
"שבו יקירותיי.” האישה אדומת השיער התיישבה על אחת הספות וסימנה בידה על הספה השנייה.
התיישבתי על הספה והסתכלתי על החלון, מסתכלת על העצים שהטילו צל עם ענפיהם על החדר, גורמים לצללים לטייל בכולו.
רוזלין תקעה בי מרפק, כנראה לא עניתי לשאלה של הפסיכולוגית.
"מה?” הגבתי.
"מה שמך יקירה?” הפסיכולוגית הביטה בי במבט בוחן.
"ליז.”
"כדי שיהיה לנו יותר נוח לדבר זו עם זו אני אגיד לך גם את שמי, קוראים לי בברלי.”
שוב הבטתי לעבר החלון. לא מתעניינת בשיחה הקצרה בין רוזלין ובברלי.
רציתי להיות עם ליאם, לראות שוב את פניו, לשמוע את צחוקו.
"רוצה להיות חופשייה, יקירה?” היא פנתה אליי, שמעתי את זה.
סובבתי את פניי אליה במהירות.
החופש הוא הדבר היחידי שרציתי מאז ומעולם.
שלא יהיה לי אכפת.
שלא ירדפו אחריי.
דמעות קטנות הופיעו בעיניי, אני אף פעם לא אהיה חופשייה, לא כל עוד אמא שלי חיה.
"ליזי, את בסדר?” רוזלין שאלה אותי, מודאגת ממצבי.
"כן, אני בסדר,” מלמלתי והבטתי בה עמוקות. “אני רוצה לעשות את זה לבד.”
"את מה?” רוזלין נשמעה מבולבלת.
"אני רוצה לעבור את הפגישה לבד.”
"את בטוחה?” היא נשמעה נעלבת, גררתי אותה עד כאן ועכשיו אני אומרת לה ללכת.
ממש יופי של חברה.
"כן.”
היא הנהנה לחיוב ויצאה מהחדר בשקט, סוגרת אחריה את הדלת.
"הייתה סיבה מסוימת למעשה שלך?” בברלי דיברה אליי, מביטה עמוק לתוך עיניי, רצון לעזור מופיע בקולה.
"אני צריכה עזרה.” אמרתי, דמעות ממשיכות לזלוג מעיני.
"מתוקה, אל תתביישי, את יכולה לקבל כאן את כל העזרה שאת צריכה.” היא חייכה אליי ונשענה מעל לשולחן כדי להניח את ידה על ידי.
"אני צריכה כוח כדי להמשיך הלאה, אני לא יכולה יותר. אני גם לא יכולה לפתוח את הכול מול רוזלין, יש דברים שהיא פשוט לא מודעת אליהם.” לחשתי.
"זה בסדר גמור, את רוצה להתחיל מההתחלה?”
נשמתי נשימה עמוקה, קולי רועד מעט כשאני מתחילה לדבר.
"אני לא יודעת מתי בדיוק זה התחיל, אני חושבת שזה תמיד היה כך. היחס של אמא שלי אליי תמיד היה נוראי. היא תמיד שתתה, תמיד עישנה סמים.” עצרתי לשנייה, נותנת לה להגיד משהו.
"מה קרה לאבא שלך?”
"אמא אומרת שהוא מת בתאונת דרכים, לפני שנולדתי. אני חושבת שבגלל זה היא בדיכאון רק שהיא לא מראה את זה כלפי חוץ.”
"תמשיכי בבקשה.” היא אמרה.
"אמא שלי תמיד השיגה את הכסף שלה מזנות. היא אף פעם לא עבדה. היא הייתה חולת נפש. לא הייתי הולכת לגן ילדים כמו כל שאר הילדים. הייתי מסתגרת בבית הקטן שהיה לנו, מקווה שהלקוחות העצבניים של אמא לא ימצאו גם אותי.” התחלתי לבכות שוב, נזכרת באותם ימים נוראיים שלא ידעתי יותר מידי.
אבל פחד היה מונח שאף פעם לא שכחתי.
"היא הייתה מכבה עליי סיגריות כאשר הייתי צועקת או מבקשת עוד אוכל. לא היה לה מה להביא לי, כי את הכול שמרה לעצמה.”
"היא חשבה על למסור אותך לבית יתומים?” בברלי שאלה.
"היא חשבה שהיא תיכנס לכלא על כל הדברים שעשתה לי, היא לא רצתה, העדיפה להתעלל בי.”
"תמשיכי.” היא הביטה בי בריכוז עילאי.
"היא הייתה מרביצה לי בקביעות, ככל שביקשתי יותר דברים הייתי חוטפת יותר. למדתי לא לדבר, לא לבקש. למדתי להיות הילדה המושלמת בשבילה, שתקתי כל הזמן ולא הוצאתי הגה מהפה, הייתי בת שש אז.”
בברלי כתבה כמה דברים ביומנה וסימנה לי להמשיך.
"אף פעם לא היה לה באמת אכפת ממני, אבל היא כנראה הבינה שאם לא אקבל השכלה אף פעם לא תעיף אותי מהבית. אז הלכתי לבית הספר, ניסיתי להשקיע כמה שיותר, כדי לשמח אותה, הייתי עדיין קטנה, חשבתי שהיא אוהבת אותי והתקופה הזו תעבור. היא אף פעם לא ייחסה אליי יותר מידי משמעות, בשבילה הייתי כמו טפיל נוסף שצריך לדאוג לו.”
מחצתי את ידי, מאגרפת אותן ונותנת לדמעות לנחות על המכנסיים שלי.
הקול שלי רעד ולא יכולתי לראות כלום בגלל הדמעות. “המורים אף פעם לא ידעו מה קורה בבית. בשבילם תמיד הייתי הילדה שלא דיברה, אף פעם, רק קיבלה ציונים טובים. גם הילדים לא ייחסו אליי חשיבות גדולה מידי.”
"אף פעם לא ייחסו אלייך חשיבות?”
"אני זוכרת שהייתה פעם אחת שבה לא רציתי לדבר, פשוט סירבתי. הם הרביצו לי, כולם. כשהגעתי הביתה, מלאה בסימני חבורות, אמא שלי רק הסתכלה עליי בבוז וחזרה לחדרה.”
נשמתי שוב. “כשהגעתי לחטיבה אמא שלי הפסיקה לעסוק בזנות אחרי שנכנסה כמה פעמים להריון והייתה צריכה לעשות הפלות. בשלב הזה אני נכנסתי לתמונה, המפרנסת. לא רציתי שנתפרק, זה עדיין היה שלב המשך למחשבות שלי, חשבתי שהיא אוהבת אותי, פשוט לא מראה את זה. הייתי צריכה לגנוב. בהתחלה התחלתי עם דברים קטנים כמו אוכל מהמכולת וגם קצת כסף מילדים שהיו איתי בכיתה. אחר כך גנבתי גם דברים יותר גדולים, כמו תיקים וארנקים של אנשים ברחוב. לא ידעתי דרך אחרת, הייתי צעירה מכדי לעבוד.”
"איך היא הגיבה?”
"היא השתגעה. לא היה לה אכפת ממה שאני עושה בשבילנו. היא רק הפילה עליי את הכול ולקחה מהכסף שהרווחתי בעצמי, הייתה קונה לעצמה עוד סיגריות ועוד אלכוהול. היא אפילו לא הודתה לי, לא ולו פעם אחת.
היא רק הייתה כועסת אם לא הייתי מספיקה לעשות משהו, כמו לשטוף כלים בזמן, לבשל, לנקות או ללכת לקניות.”
"למה לא סיפרת?”
"לא היה לי למי לספר.”
"סיפרת לרוזלין?”
"הכרתי אותה רק אחר כך, גם אז לא היה לי קל להתחבר איתה.”
"ספרי לי איך הכרתן.”
נאנחתי. ידעתי בדיוק מה להגיד. “זה היה יום אחד שהסתובבתי ברחוב והיא ראתה אותי גונבת. ביום למחרת בבית הספר החברות שלה הציקו לי, לעגו לי. היא באה לעזור לי, הטענה שכולנו שווים ואין להן שום זכות ללעוג לי, לא בגלל המראה ולא בגלל ההתנהגות.”
"מתי סיפרת לה?”
"כשאמא שלי הכתה אותי חזק מידי עד שהיו לי חבורות שכבר לא יכולתי להסתיר. ירד לי דם מהשפתיים, היו לי סימנים כחולים על הפנים. רוזלין ראתה את זה ודרשה לדעת, סיפרתי לה את האמת.”
"ואמילי? זו שקבעה איתי את הפגישה? גם היא יודעת?”
"כן, היא אחותה של רוזלין האדם השני הכי קרוב אליי.”
"ממה ששמעתי, את גרה עכשיו בביתה של רוזלין, נכון?”
"נכון.”
"למה?”
"בשלב מסוים היא לא יכלה לסבול את זה יותר. אמא שלי איחלה לי למות כמה פעמים. הייתי חותכת את עצמי בקביעות, מזיקה לעצמי ללא הרף. רציתי למות, פחדתי. רוזלין הציעה לי לעבור לגור בביתה, היא הבטיחה לי ביטחון וחום.”
"במשך כמה זמן את גרה שם?”
"שנתיים.”
"את מרגישה שם בבית?”
"אף פעם לא היה קיים בשבילי מקום שלו יכולתי לקרוא בית.”
"אם היית יכולה להגיד עכשיו משהו לאמא שלך, מה היית אומרת לה?” בברלי הסתכלה עליי במבט עצוב, משתתפת בצערי, חווה אותו ביחד איתי.
אולי זה לא היה רעיון כל כך גרוע לבוא לפה.
הדמעות נפסקו, האור שחדר דרך החלון האיר את עיניי, וסנוור אותי.
"הייתי אומרת לה שאני שונאת אותה.”
"זהו?”
"הייתי אומרת שסלחתי לה. סליחה זוהי הנקמה הטובה ביותר.”
"זה טוב מאוד, יקירה.” בברלי כתבה שוב במחברתה.
"הייתי אומרת שאני כבר לא מפחדת ממנה, שאני יכולה להסתדר בעצמי.”
בברלי הביטה בי בחיוך.
"הייתי אומרת לה שאני מאושרת, שמה שהגיע לי כל כך הרבה זמן הגיע סוף סוף.”
"אני חושבת שהיא מצטערת על כל רגע שאיבדה כשלא הייתה בחברתך. את ילדה מדהימה, ליז. חשיבתך טהורה ונכונה, הלוואי וירבו אנשים כמוך בעולם.”
"תודה.” חייכתי אליה, מסוגלת סוף סוף להיפטר מחלק מהזיכרונות.
"אני חושבת שהכול קורה לטובתך.”
"למדתי להסתדר בעצמי, אבל יצאתי מהסיפור הזה עם חבורות נפשיות קשות.”
"תוכלי לבוא עוד פעם בקרוב,” היא הסתכלה על השעון הגדול. “אני חוששת שהזמן שלנו עוד מעט נגמר. יש עוד משהו שאת רוצה להגיד?”
"אני חושבת שהבנתי שזה הרבה יותר קל להוציא את הסודות בפני מישהו שלא מכיר אותך כלל.”
"לא היה לך קשה?”
"היה לי מאוד קשה.” הדמעות הופיעו שוב, חונקות את גרוני.
"את שמחה שנפגשת איתי?”
"כן. תודה.”
פגישה של שעה סך הכול.
רק שעה כדי להיפתח.
משהו כאן אמור להיות לא בסדר, אבל אני מרגישה הכי טוב שיכולתי להרגיש.
"להתראות מתוקה, תבואי שוב אם תצטרכי משהו, טוב?”
"כן, תודה רבה בברלי, להתראות.”
יצאתי מהחדר שלה, נזכרת בדברים הנוספים שלא הייתי מסוגלת לספר.
סיפרתי לה את התבנית הבסיסית.
זו שגם רוזלין ידעה עליה.
לא יכולתי להיפתח יותר בפניה.
לא יכולתי לספר לה, שפעם, לפני כמה שנים אנסו אותי.
פחדתי כל כך להתייעץ עם אמא שלי, שלא תקלל אותי שוב שלא תגיד שאני מתכוונת להביא לעולם עוד קרציה שצריך לדאוג לה.
הייתי צריכה לעשות הפלה, לעבור את הכול לבד.
בתקופה הזו ישנתי כמה שבועות ברחוב.
על הספסל הקבוע, מנסה להתחמם, מנסה לחבר הכול מחדש.
בכל פעם שעצמתי את העיניים יכולתי לראות שוב את החלאה ההוא, מוחץ אותי תחת משקלו, לא נותן לי לצעוק, נותן לי להתפרק, נפשית ופיזית.
רציתי למות באותו היום.
אבל רוזלין מצאה אותי.
לא ידעתי איך היא הגיעה אליי, לא ידעתי איך היא מצאה אותי.
לא ידעתי מי שלח אותה או למה.
רק ידעתי שהיא המלאך שבא לגאול אותי מהרוע ששרר בי ואכל אותי מבפנים.
הייתי שבורה והיא הראתה לי את הדבק שבו יכולתי להשתמש כדי לחבר את הכול מחדש.
היא חיבקה אותי באותו היום, למרות שדיממתי, למרות שזו הייתה פעולה אינטימית של מוות איטי, לא היה לה אכפת, היא עזרה לי.
היא שכנעה אותי לא לעשות את זה, לוותר על המוות, לחיות את החיים.
אני זוכרת אז את שיערה האדמוני החלק והארוך, הוא הגיע לה עד למותניים.
עכשיו יש לה קרחת, והיא עדיין יפהפייה.
היא תמיד הייתה.
ואני תמיד אוהב אותה בתור האחות שאף פעם לא הייתה לי.
יצאתי מהחדר של בברלי, מנגבת את הדמעות בגב ידי.
דמות מוכרת ישבה על הספסל, שפופה ושעונה על ברכיה.
משהו בצורת הישיבה ובהתרגשות שחוויתי בבטן אמרו לי שזה הוא.
"ליאם?” שאלתי, הוא הרים את ראשו במהירות, פניו המודאגות מעלות חיוך במהירות, הוא קם וחיבק אותי.
"לא שאני לא שמחה לראות אותך, אבל מה אתה עושה כאן?” צחקקתי והתנתקתי ממנו.
"הייתה לנו עוד הזדמנות לבוא לבקר את רוזלין.” הוא חייך.
"איך ידעת שאני כאן?”
"אמילי אמרה לי, הבנים איתה ועם רוזלין.”
"כמה זמן אתה כבר כאן?” שאלתי אותו, מרגישה את ידו שחובקת את כתפי, מרגישה את רגליי פוסעות בקצב דומה לשלו לכיוון החדר של רוזלין.
"לא הרבה.”
"דאגת לי?”
"כן, דיי.” הוא הסמיק.
"למה? זה לא כאילו הפסיכולוגית עמדה לרצוח אותי, רק דיברנו.” צחקתי.
"כל מה שקשור אלייך חשוב לי, גם אם זו שיחה של פסיכולוגית. אם הלכת אליה, סימן שהיה משהו קשה שאיתו לא יכולת להתמודד, משהו שלא יכולת לספר לי עליו.”
השפלתי את מבטי אל הרצפה. “יום יבוא ואני אספר לך, לא עכשיו, לא הכול לפחות.”
"אני תמיד אחכה לך.” הוא אמר ונישק אותי על שפתיי.
אין שום ספק.
אפילו אמא שלי לא תהרוס לי את זה עכשיו.
אני מאושרת.
ואני רוצה לראות את האחד שיעז לקחת ממני את האושר הזה.
הוא ייפגע קשות.
כי על ליאם אני אשמור תמיד.
תגובות (5)
את ילדה מדהימה שכותבת סיפור מדהים!!!
את מרגשת ומביעה את רגשותיך בדרך הכי מושלמת !!!
אני מחכה להמשך הסיפור המופלא שלך! <3
באמת שזה נשמע אמיתי….
את בטוחה שזה לא קרה לך באמת?
ממש מדהים איך את מצליחה להעביר את ההרגשה הזאת!!
תמשיכי מהררררר
וואוווו אממא תמשייכיי
תמשיכיייייי
בבקשה פליז תמשיכי!!!
ואני אמשיך אם את תמשיכי עכשיו <3