טירת זכוכית

"מרגיש תקוע. מרגיש שאין עוד לאן ללכת, לאן להתקדם. הקירות סוגרים עלי, ואין לי לאן לברוח." אני אומר בשקט ונאנח.
"אני רואה את כולם מתקדמים קדימה. החיוכים על פרצופם פוצעים את נשמתי המייחלת לחופש. גם אני רוצה כמוהם לחיות. גם אני רוצה כמותם לצחוק וליהנות." דמעות כבר מבצבצות על עיניי האפורות. ריסיי כבר רטובים. הכאב המר בגרון כבר תקוע שם כמה דקות, מחכה לפרוץ החוצה בתור צעקת יגון, או בכי תמרורים, או כל דבר שישחרר את העצבות שתקועה בריאותי כבר יותר מדי זמן.
"ולמה אתה חושב שאינך יכול ליהנות ככה? כמותם?" שאלה.
"כי אני תקוע בתוך טירת זכוכית." אני אומר בהחלטיות ומרים את פני אליה.
"טירת זכוכית?" היא שואלת המומה.
"כן, ככה אני רואה את עצמי בחלומות." אני אומר שוב.
"ספר לי על ה.. חלומות האלה." היא אומרת.
"בחלומות אני נמצא בתוך טירה עשויה זכוכית. הקירות מזכוכית, הכיסאות מזכוכית, השולחנות, המדפים, הכלים, המיטות. הכל מזכוכית. הכל שקוף. בחלומות כולם יכולים לראות אותי. כל מי שנמצא מחוץ לטירה יכול להסתכל פנימה. ואני מבפנים יכול לראות את כולם, אבל אני לא יכול לגעת באף אחד. אני לא יכול להתקרב לאף אחד, ואף אחד לא שומע אותי. אני לא יכול לצאת, והם לא יכולים להיכנס.." אני אומר, והדמעות כבר זולגות על לחיי.
"ואין דלת?" היא שאלה.
"יש דלת, אבל אין לי את המפתח."
"ואיך החלום נפתר?"
"הוא לא נפתר. הוא נשאר אותו הדבר."
"ולא עשית עם זה כלום?"
"ניסיתי, אבל אני מרגיש כאילו לא רוצים שאפתור את זה. לא רוצים שאצא. תמיד אני מתעורר באותו השלב." אני אומר בתסכול ומשפיל שוב את פניי.
דפיקה בדלת גורמת לי להתעורר מחולשתי. אני מנגב את פני בידיי, ומסתכל במראה הקטנה הממוקמת על השולחן. אין סימן לדמעות.
"יבוא?" היא אומרת ומביטה בשעון.
הדלת נפתחת. "הגיע הזמן ללכת." אומר האיש בדלת ויוצא.
אני קם, מביט בה והולך אחריו. חוזר לטירת הזכוכית שלי. לכלא שלי. למקום שלו אני צריך לקרוא בית.