אחד אפס
אחת.
הוא יוצא מהבית. הוא אף פעם לא חשב שיהיה לו אומץ לעשות את זה, אבל היום הוא קם בהרגשה שזה היום, היום זה הולך לקרות. כשהוא התעורר כבר לא היה אף אחד בבית. זה כבר זמן מה שהוא גר עם אמא שלו והחבר הדפוק שלה, בהתחלה זה היה נראה כמו רעיון די רע, אבל בגלל שזה היה הפתרון היחיד שהוא יכל לממן הוא הבין שאין לו ברירה. בשבוע הראשון היה קשה לו לראות את האידיוט מסתובב בתחתונים בכל הבית ולחשוב שבלילה הוא מזיין את אמא שלו, אבל אחר כך כבר לא היה לו אכפת. לאידיוט גם היה אקדח במגירת גרביים, הוא התנדב במשמר האזרחי, זה מה שנתן לו את הרעיון מלכתחילה. זאת אומרת, זה לא שהוא אף פעם לא חשב להתאבד, פשוט מאז האקדח במגירת גרביים הכל היה נראה הרבה יותר ריאלי. לא היה קשה לדעת את מקום המסתור של האקדח מאחר והאידיוט לא חדל מלהתרברב בנוגע לבטחון המתכתי שמונח אצלו במגירה. כן, ככה הוא היה קורא לזה, בטחון מתכתי במגירה.
היום בבוקר, כשהתקרב למגירת הגרביים כשהבית כבר היה ריק הוא קלט פתאום שהוא אף פעם לא נגע באקדח לפני כן. צמרמורת קלה של התרגשות חלפה בעמוד השדרה שלו. הוא פתח את המגירה וחיטט, לפתע חש במגעה הצונן של המתכת. הוא לפת את האקדח והוציא אותו בתנועה אטית, מלאת יראת כבוד, אל אוויר העולם.
שתיים.
הוא התיישב בתחנת אוטובוס שהייתה מרחק של חמש דקות הליכה מהבית שלו. רק בדרכו לשם הבין שהוא לא חשב על המקום שבו יתאבד. שעה קלה הוא סרק במוחו את העיר, החורשות, אזורי התעשייה הנטושים של לפני שלושים שנה. לבסוף החליט שזה לא ממש משנה, הוא אמר לעצמו שילך עם הלב. בעודו יושב בתחנה, הוא מרגיש את כובד משקלו של האקדח בתוך התיק השחור שלקח עמו. איתו בתחנה עומדת עוד אשה, צעירה, אפשר לומר יפה. היא מתעסקת באודם שלה כבר די הרבה זמן, בין לבין מסדרת את החזיה. פעם אחת מנקה את השיניים. מעבר לכביש יושב קבצן מלוכלך. עוד מעט כל הבולשיט הזה נגמר, הוא אומר לעצמו בראש ותופח על התיק השחור כאילו תפח על גבו של חבר ותיק.
שלוש.
קו 8. הוא לא יודע מה משך אותו יותר לעלות על האוטובוס הזה, העובדה שהוא היה ריק, או העובדה ששמונה הוא מספר המזל שלו. בכל אופן, הוא עולה ומתיישב בספסל זוגי שמולו עוד ספסל. הוא מניח רגליים על הכיסא שמולו ומתמסר לטלטולי הנסיעה. כשארגיש שצריך לרדת, ארד.
ארבע.
היא עולה אחרי ארבע תחנות. האוטובוס לא מלא לגמרי אבל היא בכל זאת מתיישבת באלכסון אליו. ילדה יפה, בת שש עשרה או שבע עשרה. קטנה ממנו בערך בחמש שנים. הוא נזכר איך הוא היה בגיל הזה, אי אפשר לומר שהיה לו רע, פשוט קצת מעיק. הוא לא היה טיפוס חברתי מדי, אבל גם לא ממש מנותק. משהו בו תמיד נטה להעביר ביקורת חריפה על החברה שסביבו, הוא אף פעם לא הרגיש ממש שייך אליהם. היועצת אמרה שהוא בוגר לגילו, הוא, לעומת זאת, הרגיש פשוט מוזר. איפה שהוא בדרך הכל התחרבן לו. אולי זה היה כשאבא שלו חלה, אולי זה היה לאחר שמת. אולי זה בכלל בגלל שאמא שלו התגברה על זה כל כך מהר והתחילה להתנהג כמו ילדה בת שבע עשרה בעצמה, כזאת שיוצאת למסיבות זולות עם שתייה עוד יותר זולה ומוזיקה שעושים במחשב. משום מה העיניים שלו נרטבות והוא מרגיש מן גוש בגרון, כזה שהוא לא הרגיש בערך מכיתה י' כשראה את דנה שהייתה איתו בכיתה מוצצת לאיזה בחור בן עשרים וחמש בפארק ליד התחנה המרכזית. הוא מתנתק מהזיכרונות, מסתכל בחלון לראות איפה הוא נמצא. הוא רואה בזווית העין שהיא מסתכלת עליו.
חמש.
הוא מחליט לרדת. הוא רואה לא רחוק מהתחנה חורשה מבודדת ומחליט שזה יכול להיות מקום בסדר. הוא יורד לאט, נזהר לא לטלטל את התיק יותר מדי. כשהדלת נסגרת הוא מתבונן לכיוון המשך המדרכה ורואה שגם היא ירדה. הם הולכים לאותו כיוון.
שש.
לאחר דקה של הליכה, גבר בן ארבעים בערך תופס לה את היד ולוחש לה משהו באוזן. היא נטועה במקום. הוא מאט את הקצב. הוא ממשיך ללכת אחריהם כאילו זה הכיוון שאליו הוא אמור ללכת, לא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא רואה שהגבר מושך אותה לכיוון החורשה שאליה הוא בעצמו התכוון ללכת. הילדה לא ממש מתנגדת אבל גם לא ממש הולכת מרצון. הגבר לא נכנס איתה עמוק מדי לתוך החורשה. הוא מסתתר מאחורי אחד העצים ומתבונן בגבר ובילדה.
תעזוב אותי! היא מבקשת, אמרת שלא תבוא אליי שוב, אמרת שזה לא יקרה שוב! היא מתחננת והגבר כאילו לא מבחין בה. תעזוב אותי, בבקשה, די, בבקשה. היא בוכה.
אחד.
היה באקדח רק כדור אחד. עכשיו יש בו אפס. היא מתבוננת עליו בפחד. מתקרבת לאט.
מי אתה? היא שואלת אותו, עיניה אחוזות טירוף, שפתיה רועדות. תענה לי! בבקשה אל תעשה לי אותו דבר! היא מתחננת, עיניה שוב מתחילות לדמוע.
לא.. אני.. לא מה פתאום! אני לא אעשה לך את זה. הוא אומר לה בעוד עיניו הקרועות נעוצות בקת האקדח.
הצלת אותי, היא אומרת לו ונוגעת ביד רוטטת בכתפו. היא מתחילה לבכות ולאט לאט נסוגה לאחור. לאחר כמה מטרים היא פותחת בריצה ונעלמת דרך השיחים.
לאחר דקה שהוא עומד שם דומם, הוא מצליח לבסוף לפלוט,
לא, את הצלת אותי.
אפס.
הוא לא בטוח למה הוא עשה את זה, חלק בו מאמין שזה בגלל שהוא נזכר כמה דקות פני זה בדנה בפארק ליד התחנה המרכזית מוצצת לבחור ההוא. חלק בו מאמין שזה בגלל שמספר שמונה הוא מספר המזל שלו, ואתה לא אמור לנסוע על קו מספר שמונה ביום שבו אתה רוצה למות.
חלק בו פשוט שואל מה קרה לילדה ההיא.
אבל מה שהוא יודע בוודאות, זה שהוא לא ינסה שוב להתאבד.
תגובות (0)