סיפור על וואן דיי המושלמים-פרק 62- לפני אחרון

-נקודת מבט של טיי-
"היום אני עושה את זה" נייל נכנס בדרמטיות לסלון.
"היום אתה עושה מה?" הארי שאל.
"היום אני מציע לשחף נישואים" נייל אמר מרוגש.
"סופסוף! היא עוד שניה מתה ! " נועה אמרה.
"כן, ואם כבר מדברים עליה, איפה היא?" שאלתי.
"היא, אס וענבר הלכו לקנות לענבר בגדים להריון" נועה ענתה.
"והיא לקחה לי את הכרטיס אשראי!!" ליאם יבב.
"זה בשביל ההריון, אל תדאג, היא לא תרושש אותך" נועה אמרה והבעת שלוווה על פניה.
"התאומים האלה גדלים מהר" ליאם אמר ועל פניו עלה חצי חיוך אדיוטי.
"אתה יודע שהם רק עוברים עדיין, נכון?" לואי זרק הערה לאוויר.
"אז מה, עדיין" ליאם אמר וחיוכו התרחב מעט.
"אני עולה להתארגן" נייל הכריז ועלה למעלה.
"שלום " ענבר נכנסה לבית ובידיה שקיות לא מעטות ואחריה נכנסו שחף ואס במבט מיואש.
"רוששת אותי! אני עני!" ליאם אמר למראה השקיות.
"תירגע לחץ! זה לא היה כזה יקר" ענבר אמרה בזמן שהניחה בצד את השקיות והתיישבה על ליאם ונישקה אותו נשיקה עדינה.
נייל הלך לשחף, חיבק אותה ולחש משהו באוזנה, היא הנהנה ועלתה במהירות לחדרה.

-נקודת מבט של נייל-
שחף חזרה הביתה, הלכתי אליה וחיבקתי אותה.
"תתלבשי יפה, ישלי הפתעה בשבילך" לחשתי לה באוזן.
היא הנהנה ועלתה לחדר להתארגן.
"אז.. זה קורה עכשיו?" לואי שאל.
"עכשיו עכשיו" אמרתי מרוצה.
"מה קורה עכשיו?" ענבר הלא מעודכנת שאלה.
"סופסוף אתה מציע לה???" אס אמרה מופתעת.
"כן" עניתי בחיוך רחב.
"הגיע הזמן" זאין מלמל.
"שמעתי את זה!!" צעקתי עליו והוא ציחקק.
אחרי כמה דקות שחף ירדה למטה.
"וואו! את מדהימה" אמרתי ונישקתי אותה קלות.
"תודה" היא ענתה בחיוך מבויש.
"שנצא?" שאלתי והיא הנהנה בחיוך.
יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית שלי.

-נקודת מבט של שחף-
נייל אמר לי להתלבש יפה, עליתי לחדר, עשיתי מקלחת מהירה והלכתי להתארגן.
http://www.polyvore.com/untitled_87/set?id=65773699
כשסיימתי להתארגן ירדתי למטה.
"וואו! את מדהימה" נייל אמר ונישק אותי קלות.
"תודה" עניתי בחיוך מבויש מעט.
"שנצא?" הוא שאל והנהנתי בחיוך.
יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית של נייל.
"לאן נוסעים?" שאלתי.
"אם אני אגיד לך זאת לא תהיה הפתעה" נייל חייך אליי.
"אז שלא תהיה הפתעה" עניתי.
"אבל אני רוצה שזאת תהיה הפתעה, את תגלי בקרוב" נייל אמר וחייך.
"בסדר" אמרתי ונשענתי אחורה בכיסא, נרגעת.
"בואי" נייל אמר ופתח את דלת המכונית אחרי נסיעה ארוכה.
יצאתי מהמכונית ונעמדתי לידו, מולינו ניצב בית לא גדול במיוחד אבל ממש לא קטן, הוא היה נראה חמים כזה, אחד שכאילו שואב אותך פנימה, שנותן הרגשה כזאת שאת חייבת להיכנס !
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"אנחנו בבית של ההורים שלי" נייל ענה בפשטות.
"אתה הבאת אותי לבית של ההורים שלך ולא אמרת לי?" אמרתי מופתעת.
"כן" נייל ענה מבולבל.
"הייתי מתלבשת אחרת, אולי צנוע יותר" אמרתי והבטתי על השמלה הקצרה שאני לובשת.
"את מושלמת גם ככה!" נייל אמר ונישק אותי "עכשיו בואי ניכנס" הוא אמר והתקדמנו אל עבר הדלת כשידינו שלובות אחת בשנייה.
נייל דפק בדלת, הסתכלתי עליו, הוא החזיר לי מבט עם חיןך ענקי שמיד הוריד את כל החששות והתתרגשות מהפגישה עם הוריו ואחיו.
"נייל" אישה מבוגרת נעמדה אל מול הדלת הפתוחה מחבקת את נייל והוא אינו משחרר את ידי.
"את וודאי שחף" היא אומרת ומחבקת גם אותי.
"היי, את בוודאי מאורה, אמא של נייל" אמרתי בחיוך כשהתנתקנו מהחיבוק.
"כן זו אני" היא אמרה וצחקקה "כנסו" היא אמרה וזזה מעט כדי שנוכל לעבור.
"אבא" נייל פנה אל איש מבוגר שישב על הכורסא מול הטלוויזיה.
"נייל, כמה זמן שלא ראינו אותך" הוא אמר וחיבק אותו "אתה מתכוון להכיר לנו את הגברת הנחמדה?" הוא שאל וחייך אליי.
"אבא תכיר זאת שחף, שחף זה בובי, אבא שלי" נייל אמר וחיבק את מותניי.
"נעים להכיר " חייכתי אליו ולחצתי את ידו.
"איפה גרג?" נייל שאל.
"אני פה" הוא אמר וירד במדרגות במהירות.
"גרג! שנים שלא ראיתי אותך" נייל אמר וקפץ עליו בחיבוק גדול.
"כיף לראות אותך שוב" גרג אמר והתנתק מהחיבוק של נייל.
"היי, את בטח שחף" גרג אמר וחייך אליי.
"כן " עניתי בחיוך "נעים להכיר" אמרתי והושטתי את ידי והוא משך אותי לחיבוק.
אין מה להגיד horan hug בהחלט מיוחס לכל משפחת הורן.
"טוב בואו לשולחן" מאורה קראה לנו.
התיישבנו ליד השולחן, אני ונייל ישבנו אחד ליד השני, מולי מאורה ולידה גרג, בובי בראש השולחן.
"ספרי לנו קצת על עצמך" מאורה ביקשה.
"טוב, אני שחף פלס, נולדתי בישראל ועברתי ללונדון לפני שלוש שנים עם ענבר, החברה הכי טובה שלי, לפני בערך 6 חודשים עברנו לבית צמוד לבית של נייל וחברי הלהקה, נייל בא להביא לנו עוגה שהוא דאג לחסל, והתאהבנו," אמרתי בחיוך "אהבה ממבט ראשון" הוספתי והבטתי בנייל, הוא החזיר לי מבט מאוהב וחייך.
"למה עזבת את ישראל?" מאורה פתחה נושא דיי רגיש אצלי.
"אמא אני חושב שאפשר לדלג על השאלה הזאת" נייל אמר והביט בי.
"אני מצטערת, נושא רגיש?" היא שאלה.
הנהנתי.
"אבל זה בסדר, אני חושבת שאני יכולה לספר לכם, אנחנו כמעט משפחה" אמרתי והבטתי בנייל מקווה שהוא יבין את הרמז!
"נולדתי לשני נערים בני 16 שלא שמעו על אמצעי מניעה, אבא שלי היה מכור לסמים והכה את אמא שלי, אמא שלי פשוט ברחה, הייתי אז בת 3 , נשארתי עם אבא מכה ומסומם, ולא רק זה הוא גם לא עבד, לא היה כסף בבית, אבא שלי היה מכה אותי על כל דבר קטן לא במקום, מאז שאני זוכרת את עצמי אני עובדת, בכל דבר מזדמן ובנוסף לזה גם הייתי צריכה ללמוד, כשהייתי בת 16 הכרתי את ענבר, מאז אני והיא לא נפרדנו, היא היחידה שנפתחתי בפנייה, עד שהכרתי את נייל, ענבר עזרה לי בכל מה שהייתי צריכה, בגיל 16 עברתי לגור איתה ועם משפחתה, אחרי חודש בערך אבא שלי מת ממנת יתר, שבוע אחר כך אני והיא טסנו ללונדון, שכחנו מהעבר הגרוע שלי ויצאתי לחיים חדשים, עם הטיסה ללונדון הגיע דף חדש" אמרתי ומחיתי את הדמעות מעיניי.
"זה בסדר, את יכולה לבכות, אנחנו רק משפחה כאן" נייל אמר וחיבק אותי.
"לא נייל, זאת המשפחה שלך, המשפחה שלי לא כאן, למזלי" לחשתי והתחפרתי עמוק בחזה שלו כשידיו החמימות עוטפות אותי.
"אז זהו שלא, מעכשיו הם גם משפחה שלך" נייל אמר התנתקתי מהחיבוק שלו מביטה בו בבלבול.
הוא כרע ברך "שחף, אני אוהב אותך!! ואני רוצה שאת תהיי חלק מהמשפחה הזאת!! " נייל אמר ומיד הדמעות שבעיניי הפכו לדמעות של שמחה.
"שחף הת-" נייל התחיל להגיד וקטעתי אותו.
"כן כן כן!! " צעקתי וקפצתי עליו בחיבוק.
הוא קם מהרצפה וחיבק אותי חזרה, נישקתי אותו, נשיקה שהייתה בדיוק במקום.
"אז, עכשיו אנחנו משפחה?" מאורה שאלה ופתחה את ידיה לחיבוק.
"עכשיו אנחנו משפחה" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה.
אחרי כמה שעות מאוד כיפיות בבית של ההורים שלו, נייל ואני היינו צריכים כבר ללכת.
"אולי תישארו הלילה? " מאורה הציעה.
"כן, השעה כבר 12 בלילה, לא כדאי שתנהגו עכשיו" בובי אמר.
"זה בסדר אבא, אני אתקשר כשנגיע הביתה" נייל אמר.
"ביי, לילה טוב" אמרתי ויצאנו.
"אז ככה זה מרגיש" אמרתי בזמן שנייל נהג.
"מרגיש מה?" נייל שאל.
"להיות חלק ממשפחת הורן" אמרתי.
"ואיך זה מרגיש?" הוא שאל שוב.
"אושר, שמחה, ועוד כמה דברים טובים" אמרתי וחייכתי אליו.
"את מוש-" נייל התחיל להגיד אבל הוא נקטע, מה שקטע אותו הייתה לא אחרת ממשאית שנכנסה במכונית שלנו, המכונית התגלגלה על הכביש והדבר האחרון שאני זוכרת זה את הזכוכיות של החלונות מפוזרים סביבי ויש דם, הרבה דם…

-נקודת מבט של טיי-
"נו טיי, השעה 1 בלילה, הם בטח נשארו לישון אצל ההורים של נייל!!" זאין סימן לי לשכב לידו במיטה.
"לא זאין! שחף לא עונה לי וגם לא נייל! אני לא יכולה ללכת לישון עד שאני אדע מה קורה איתם!" אמרתי, אפשר להגיד שדיי צעקתי. לא בכוונה רעה, אני פשוט דואגת להם.
"טיי זאין, תתלבשו מהר" ענבר נכנסה לחדר שלנו בוכה.
"מה קרה?" שאלתי לא מבינה.
"התקשרו מבית חולים, נייל ושחף עשו תאונה, תתלבשו, נוסעים עכשיו" היא אמרה ויצאה מהחדר.
התלבשתי מהר וגם זאין.
יצאנו כולנו לבית החולים.
"אמרתי לך שקרה משהו" אמרתי לזאין מנסה לעצור את הדמעות.
"זה בסדר, אני מבטיח לך שיהיה בסדר" זאין אמר והעביר את ידו החמה מההגה לידי ואחז בה בחוזקה.
הגענו לבית החולים וביקשנו את החדרים של נייל ושחף, רק את החדר של נייל נתנו לנו, רצנו לחדר שלו, הוא שכב במיטה ורגלו הייתה חבושה וצווארו נתמך על ידי מתקן מיוחד כזה.
"נייל" כולנו קראנו וחיבקנו אותו.
"איפה שחף?" ענבר שאלה בין הדמעות וליאם מחבק אותה חזק, היא ושחף מכירות כבר שנים, אני לא יכולה לתאר מה עובר עליה עכשיו.
"היא בטיפול נמרץ, היא נפגעה יותר חזק ממני" נייל אמר והדמעות יצאו מעיניו כמו מפל.
ישבנו עם נייל כל הלילה, לא עזבנו אותו לשניה אחת! אלתרנו לעצמינו מיטות מהכיסאות שהיו בחדר.
"בוקר טוב נסיכה שלי" זאין העיר אותי בנשיקות.
"בוקר טוב אהובי" אמרתי ונישקתי אותו חזרה.
"מזל טוב" הוא אמר וחיבק אותי.
"מזל טוב?" שאלתי מבולבלת.
"היום היומולדת שלך" הוא אמר מצפה ממני לזכור את זה בכל הבלאגן שקרה בלילה.
"נכון נכון, איך שכחתי?" שאלתי ונתתי לעצמי מכה על המצח.
סרקתי את החדר, רק נייל שכב במיטה שלו.
"מזל טוב טיי" הוא חייך אליי וסימן לי להתקרב לחיבוק.
חיבקתי אותו, "תודה ניילר" אמרתי כשהתנתקנו מהחיבוק.
"איפה כולם?" שאלתי.
"מזל טוב" הם נכנסו עם עוגה בידיהם.
"איזה טיימינג" זאין מילמל.
"אני לא מאמינה!!" אמרתי מופתעת.
"ולא רק היומולדת שלך היום, את זוכרת מה קרה היום לפני שנה?" זאין שאל.
"לא מה?" שאלתי.
"נו באמת, את אמורה לזכור תאריכים, לא אני" הוא נאנח.
"נו מה היה לפני שנה" צחקקתי.
"לפני שנה בדיוק התיישבתי במטוס ליד נערה יפייפיה שהמשפחה שלה נתנה לה לשבת בספסל לבד" זאין אמר וחייך.
"את האמת זאין, מחר אנחנו חוגגים שנה להיכרות, אבל זה בסדר, אני אוותר לך" אמרתי ונישקתי אותו.
הרופא נכנס לחדר.
"שלום לכם, מי אתם בבקשה?" הוא שאל.
"אנחנו המשפחה של נייל ושחף" ענבר ענתה במהירות וביטחון.
" אם כך בוודאי תרצו לשמוע מה מצבה" הרופא אמר.
"כן" כולנו ענינו ביחד.
"אז ככה, היא שברה את הרגל ונקעה את היד, הפגיעה החזקה ביותר הייתה בראשה, כמעט ואיבדנו אותה, ברגע האחרון היא חזרה אלינו" הרופא התחיל להגיד.
"אפשר לראות אותה?" נייל שאל וניצוץ בעיניו.
"אז זהו, שחף כרגע לא בהכרה, היא בקומה, אני מצטער" הרופא אמר .
"מה? לא זה לא קורה לי בבקשה תגידו לי שזה סיוט וזה לא קורה לי" ענבר צעקה ופשוט התפרקה, היא בכתה כמו שבחיים שלי לא ראיתי מישהו בוכה, ונייל גם הוא הצטרף אליה לבכי, עם הדמעות של שניהם אפשר היה להציף את כל בית החולים.
כמובן שגם אנחנו בכינו והיינו עצובים, אבל הכי קשה היה לענבר ונייל.
"אתם יכולים ללכת אליה אבל בזהירות, היא במצב רגיש עכשיו" הרופא אמר ויצא.
"תעזרו לי להגיע לכיסא" נייל אמר והצביע על הכיסא גלגלים שעמד בפינת החדר.
הארי וליאם עזרו לו לעבור לכיסא והלכנו לחדר של שחף.
היא כולה הייתה מלאה בחבלות, שריטות, חתכים, סימנים כחולים, אבל עדיין בין כל החבלות אפשר היה לראות את היופי שלה!
ככה, כמו מנהג, היינו חוזרים הביתה כל לילה, ישנים, מתעוררים ונוסעים לבית החולים, חוץ מנייל שגם ככה היה בבית החולים למעקב.
הגיע סוף השבוע, שלושה ימים עברו מהבשורה הנוראית, שלושה ימים עברו מיום ההולדת שלי.
קמנו בבוקר, התארגנו ונסענו לבית החולים עם אוכל בשביל נייל כי האוכל של בית החולים לא מספיק לו.
"בוקר טוב" אמרנו לנייל כשנכנסנו לחדר של שחף, והוא כרגיל ישב ליד מיטתה.
"בוקר טוב" הוא החזיר וחזר לעינייה של שחף העצומות.
"הבאנו לך אוכל" אמרתי.
"שימו על השידה" הוא אמר בלי להביט בנו אפילו.
"מה קרה שאתה לא רעב?" שאלתי מופתעת.
"הרופא אמר שהמצב שלה מידרדר" נייל אמר ומשך באפיו, כאילו רק לפני שניה הוא בכה.
"יהיה בסדר נייל" אמרתי וחיבקתי אותו.
חזרתי להתיישב ליד זאין ופתאום כאב חד היכה בי.
"איייההה" צעקתי ותפסתי בחוזקה את ידו של זאין, מוציאה עליו את כל הכאב.
"מה קרה?" זאין שאל בבהלה.
"הצירים, הם התחזקו" אמרתי מתנשפת, מנסה להעביר את הכאב.
"המים טיי! לואי לך תקרא לאחות! עכשיו" נועה אמרה והחזיקה בידי בודקת שאני בסדר.
מיד נכנסה לחדר אחות עם כיסא גלגלים, ישבתי עליו והיא הסיעה אותי לחדר לידה, זאין הלך אחרינו.
נתנו לזאין את החלוק המיוחד והכפפות וכל האביזרים לחדר לידה.
"רגע, אני רוצה שגם אלכס תהיה פה, תתקשר אליה עכשיו" אמרתי לזאין וכך הוא עשה.
"כדאי שהיא תמהר להגיע, לפני שתהיה לך פתיחה של 10" האחות אמרה.
אחרי עשרים דקות בערך אלכס, ניק, היילי והתינוקות הגיעו.
"אלכס, אני רוצה שתיכנסי איתי לחדר לידה" אמרתי לה מנסה לעבור עוד ציר כואב במיוחד.
נתנו לה גם את החלוק והיא וזאין נכנסנו איתי.
"תחזיקי לי את היד, כל פעם שיהיה ציר תלחצי" זאין אמר ונשק לי במצח.
אלכס החזיקה את ידי השנייה וליטפה את ראשי.
"פתיחה של 10, הלידה מתחילה" האחות אמרה ואז הסיפור האמיתי החל.
"תלחצי עוד קצת, היא כבר כמעט לגמריי בחוץ" האחות אמרה ונתתי לחיצה אחרונה, החזקתי בחוזקה רבה את ידיהם של זאין ואלכס.
"מזל טוב, ישלכם ילדה יפיפייה" האחות אמרה והושיטה לי את הקטנה שלי.
"החלטתם על שם?" אלכס שאלה.
הבטתי בזאין, בעיניים העמוקות והיפות שלו, הוא הנהן.
"איימי" אמרתי והסתכלתי עליה, על איימי הקטנה שלי, שיער בהיר כמו שלי עיניים חומות ומדהימות בדיוק כמו של זאין!
האחות לקחה אותה כדי לרחוץ אותה ולהלביש אותה.
"היא כזאת מתוקה, כלכך דומה לכם" אלכס אמרה והחזיקה את ידי בשתי ידיה.
"מזל טוב טיי" היא הוסיפה וחייכה אליי.
האחות החזירה לי את איימי שלי, שלנו.
"אולי נקרא לכולם?" זאין הציע.
"אני מעדיפה קודם לקרוא לניק והיילי ואז נלך כולם, בסדר?" שאלתי את זאין ששיחק בידה הקטנה של איימי.
"מה שתרצי" הוא אמר ונישק אותי קלות.
"אני אצא לקרוא להם" אלכס אמרה ואחרי דקה חזרה עם ניק היילי וג'ו וצ'ארלי בעגלה.
"שלום קטנה" ניק אמר ולקח אותה מידיי.
"איך קוראים לה?" היילי שאלה.
"איימי " עניתי.
"אז אני מבין שזאין נכנע לרצונות שלך" ניק צחק.
"כן " אמרתי, החלום שלי מאז ומתמיד היה לקרוא לבת הגדולה שלי איימי.
אחרי חצי שעה עם היילי ניק ואלכס הם הלכו הביתה.
"בואי, אני אעזור לך" זאין אמר ועזר לי לעבור מהמיטה לכיסא הגלגלים, לקחתי בידיי את איימי וזאין הסיע אותי לחדר של שחף, שם כולם חיכו.
"היי" נכנסנו לחדר, כל המבטים הופנו אלינו.
"אומיגאד! מזל טוב!" כולם באו אלינו וליטפו את איימי הקטנה.
אחרי שהיא עברה בידיים של כולם, ענבר ונועה התחילו להתעניין.
"מה גם לי תהיה כזאת קטנה רק בבן?" נועה שאלה ונראתה מבולבלת מהמשפט שאמרה.
"כן.. בערך" צחקתי.