מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 3

*נקודת המבט של ליאם*
"אז ביום שלישי הזה?” היא שאלה בקולה המתוק והנרגש.
"סגור.”
"תודה, ליאם. באמת שאתם תהפכו אותה להכי מאושרת בעולם.”
"אין בעד מה.”
הסתכלתי מבעד לחלון, צופה בגשם שדופק על הזכוכית, מרעיד אותה. הנשימה התעבתה על הזכוכית, גורמת לעולם בחוץ להיראות מטושטש.
אחרי כל שיחה עם ליז הרגשתי טוב, אפילו טוב מאוד. הקול שלה רומם אותי, גרם לי להגיע למקומות שאפילו לא הכרתי.
ניתקתי את מבטי מהחלון והתהלכתי בבית הגדול עד שמצאתי את נייל מוציא אוכל מהארון הצדדי.
"מכין אוכל לצבא שלם?” צחקתי.
"לא, לעצמי.”
"ברור.” גלגלתי את עיניי בתוספת חיוך.
"יש עדכונים חדשים מליז?” הוא התעניין, נוגס בלחמנייה הגדולה ומביט בתאווה באוכל הנותר.
"ביום שלישי הזה יש לרוזלין יום הולדת שמונה-עשרה. היא חשבה למלא את החדר שלה בבלונים בזמן שתישן ולהביא אותנו בתור המתנה הגדולה.”
"מגניב! אמרת כבר להארי, לזאיין או ללואי?”
"לא, לא מצאתי אותם כאן.”
"קרוב לוודאי שגם לא תמצא בשעתיים הקרובות.”
"למה לא?”
"נגמר האוכל,” הוא קרץ אליי. “הם הלכו לקנות עוד.”
הסתכלתי על הלחמנייה המלאה שלו, שקית הצ'יפס ובקבוק הקולה הקטן.
"אז מה זה?” הצבעתי על הלחמנייה שדחס לפיו.
"אוכל חירום. אל תספר להם שיש לי ארון כזה, הם ירצחו אותי.” הוא צחק ונעלם מעבר לפינה.
הגשם המשיך לרדת, אבל הייתי בטוח שראיתי דמות מטיילת בחוץ, מתחת לגגון הקטן.
יצאתי החוצה ומצאתי את זאיין נשען על המעקה ומעשן סיגריה.
"אתה לא אמור להיות בסופר?” שאלתי אותו.
"זה מה שנייל חשב,” הוא צחק, לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה. “אבל אנחנו יודעים שיש לו ארון נוסף עם אוכל, אז כולם נשארו כאן ופשוט גנבו לנייל מהאוכל שלו.”
"אין סודות בלהקה.” חייכתי ונשענתי על המעקה גם כן.
"בכלל.”
"ולנייל יש אובססיה חולנית לאוכל.” הוספתי אחרי רגע של שתיקה.
"מסכים.” הוא הנהן לחיוב.
"תגיד,” הוא פנה אליי אחרי שסיים את הסיגריה וכיבה אותה במאפרה. “יש עדכונים חדשים מליז?”
"ועוד איך, יום שלישי הזה אנחנו הולכים לשם. לרוזלין יש יום הולדת שמונה-עשרה ואנחנו המתנה הגדולה.”
"זה פשוט נוראי להיות חולה בסרטן בגיל כל כך צעיר. ובנוסף לזה גם לשכב בבית החולים בזמן יום ההולדת שלך.”
הסתכלתי על טיפות הגשם הרבות, שותק. רציתי לראות את ליז, לדבר איתה שוב.
"ליאם,” הסתובבתי אליו, הבעה רצינית על פניו. “ליז היא בחורה מיוחדת, תשמור עליה.”
"אל תדאג.” חייכתי.
"אני רציני. אני חושב שמתחת לילדה הרעה יש משהו שביר הרבה יותר שלא כולם זוכים לגלות.”
הוא השאיר אותי לבד עם המילים האלו, גורם לי לחשוב.

*נקודת המבט של ליז*
"טוב, תהיו בשקט, שהיא לא תתעורר.” אמרתי להם והבלתי אותם לחדר של רוזלין.
הייתי מודעת לעובדה שליאם נמצא מאחורי, מחייך כל פעם שאני מדברת איתו, עיניו נוצצות בכל פעם שאני מביטה בהן. הפרפרים התעצמו, להשתיק אותם הייתה משימה בלתי אפשרית.
תפסתי את הידית של הדלת ולחצתי עליה בזהירות, כך שלא תשמיע שום קול. הצצתי לתוך החדר, אמא של רוזלין הביטה בי בחזרה בחיוך וסימנה לי להיכנס, רוזלין ישנה.
פיזרנו את הבלונים ואת הבובות פרווה שקניתי בחדר והבנים שמו את זר הפרחים שהביאו באגרטל גדול שקנו גם כן.
עמדנו מולה, כל אחד במקום אחר מסביבה.
ניערתי קלות את ידה, גורמת לה להתעורר, לפקוח את עיניה.
כשפקחה אותן לגמרי כולנו צעקנו ביחד "יום הולדת שמח, רוזלין!!!” וכמעט גרמנו לה להתקף לב.
היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות, לשמוח או להתעלף.
היא פשוט בהתה בנו עם דמעות בעיניים.
הבנים חייכו וחיבקו אותה כל אחד בתורם, גורמים לה לשכוח לגמרי מהמחלה הנוראית שתוקפת אותה, גורמים לה לדקות של אושר אין סופי.
"ליז! תצלמי אותנו!” רוזלין אמרה לי באושר אחרי כמה דקות של שיחה, עמדתי בצד עם אמא שלה שסיפרה לי על מצבה הלא טוב, היא לא יציבה, המחלה מתפשטת.
"ברור.” ניסיתי לחייך אליה, אני חושבת שהיא ראתה זיק של עצב בעיני, אני חושבת שהיא ידעה גם למה, אבל ניסתה להתעלם.
"תחייכו." הבנים הצטופפו סביבה ואני לחצתי על הכפתור של המצלמה החדשה שלה, מתנה מאמא שלה, מקום לתמונות נוספות חוץ מהתמונות של הבנים.
"ועכשיו רק את הבנים, שתהיי לי מזכרת.” ציוותה עליהם והם נעמדו על רקע הקיר הלבן, מחייכים חיוכים רחבים. שוב לחיצה רפה על הכפתור, עוד תמונה מושלמת לאוסף.
הם המשיכו לדבר איתה ארוכות, היא הייתה ילדה היחידה שהצליחה למצוא כל כך הרבה נושאי שיחה במהירות השיא, אני, לעומתה, תמיד נתקעתי בקטע של הדיבורים, גם לי ולרוזלין לקח נצח להתחבר, לקח לי נצח להיפתח אליה.
"אני כבר חוזרת.” מלמלתי ויצאתי מהחדר, נזכרת בנסיבות שבהן התחברנו, זיכרונות כואבים שלחצו לי על החזה ואיימו על התפרצות דמעות נוספת.
התיישבתי על הרצפה לא רחוק מהחדר של רוזלין, שומעת עדיין את הצחוק שלה, נרגעת. חיבקתי את הברכיים ושמתי עליהן את הראש, מנסה לא לחשוב, מנסה להיפטר מהמחשבות הרעילות האלו.
"את בסדר?” הרמתי את ראשי, למרות שלא הייתי צריכה, את הקול הזה הייתי יכולה לזהות כל הזמן.
"בטח, בטח.”
"שוב נזכרת?” היא שאלה, בוחנת אותי בעיניה המאופרות בקפידה.
"כן.”
היא התיישבה לידי, מותחת את הסקיני ג'ינס שלה כך שתוכל לקפל את רגליה.
"את רוצה שאני אקח אותך לפסיכולוגית, על חשבוני?” היא שאלה שוב ושוב את אותה השאלה, תמיד עניתי את אותו הדבר, היא הייתה כמו אחות בשבילי, אבל אני הייתי נחושה בדעתי, לא רציתי לקבל עזרה.
"לא, אמילי, זה בסדר, כבר אמרתי לך, אני לא צריכה עזרה. זה ייעלם לבד.”
"הפסיכולוגית תגרום לזה לעבור מהר יותר.”
"אני בסדר.” חייכתי אליה חיוך עצוב.
"בכל מקרה,” היא חיטטה בתיק האופנתי הענק שלה, מוציאה משם קופסה ופותחת אותה, עגילי יהלומים וצמיד קטן מזהב לבן משובץ באבני ספיר ויהלומים נוספים. “את חושבת שהיא תאהב?”
"אני חושבת שהיא לא סתם תאהב את זה, היא פשוט לא תוריד את זה.” חייכתי, מלטפת את האבנים היקרות מפז באצבע רועדת.
"היא באמת אוהבת את כל הדברים הקטנים האלה שמזכירים לה את החיים לפני הסרטן.”
"אני חושבת שכדאי שתלכי לתת לה את זה עכשיו.”
"אני גם חושבת שאת צריכה להישאר לבד.” היא צחקה, קמה ממקומה בתנופה ומסדרת את בגדיה.
"היי, לא לזה התכוונתי!”
"אני יודעת למה התכוונת.” היא קרצה אליי, מעיפה את רעמת השיער האדמוני שלה לאחור ומטופפת בביטחון לעבר דלת החדר.
אמילי הייתה אחותה הגדולה והיחידה של רוזלין, גדולה ממנה בשלוש שנים.
היא תמיד נראתה כמו ברבי, יפה, גבוהה ומזויפת, עם כל האיפור והבגדים המנצנצים, העקבים הגבוהים והמסטיק שלא עזב את פיה.
כולם חשבו כך חוץ ממי שבאמת הכיר אותה, היא הייתה הבן אדם הכי עמוק שיכולת להכיר, כל מילה – חוכמה וכל מעשה שעשתה – רק מטוב לב הגיע, רק ממחשבה טובה.
היא הייתה הבן אדם הכי קרוב אליי אחרי רוזלין, תמיד ידעה מה לומר ואיך לנחם כשרוזלין לא הייתה לידי.
הדיכאון זחל אליי שוב, גורם לי להניח את פניי על הברכיים שוב כמו בכל הפעמים האחרות.
שמעתי צעדים מתקרבים אליי, הרמתי את מבטי וראיתי את ליאם עומד מעליי, הפעם.
"אפשר?” הוא הצביע על המקום לידי.
"מדינה חופשית.” אמרתי וחייכתי כשהתיישב לידי והסתכל עליי.
"את בסדר?” הוא שאל לבסוף.
"יותר מידי אנשים שואלים אותי את השאלה הזו.”
"רק האנשים שאכפת להם ממך.”
"אתה מכניס את עצמך לעולם שלא תוכל לצאת ממנו.” הזהרתי אותו.
"אני מוכן לקחת את הסיכון, שמעתי שהעולם הזה מדהים.”
"אל תחשוב כך בגלל מה שרוזלין אמרה, הילדה נוטה לעוות אמת.”
"זה לא אומר שהיא משקרת.” הוא צחקק.
"זה גם לא אומר שהיא צודקת.” נאנחתי.
"זה מה שהיא רוצה להאמין לו ואני מאמין לה.”
שתקתי, משעינה את הראש על הקיר, מביטה אל התקרה הלבנה ואל המנורה המהבהבת מעלינו.
"אני יכולה לספר לך משהו?” שאלתי אותו, לא מעזה להביט בעיניו שבולעות אותי.
"את יכולה לספר לי מה שאת רוצה.”
"תבטיח לי שלא תספר לאחרים.”
"מבטיח.”
נשמתי נשימה עמוקה. רציתי לספר למישהו, מאז ומעולם. רוזלין ואמילי לא הספיקו, הרעל של הסודות המגעילים ששמרתי בתוכי עדיין הראו סימנים של פריצה.
הפשלתי את השרוולים שלי עד המרפק, הצד של הוורידים כלפי מעלה, מראה צלקות לבנות על הידיים, צלקות שנצצו באור המנורות, במעלה הצלקות הלבנות נקודות אדומות-חומות דהויות הופיעו.
"אמא שלי הייתה חולת נפש,” הצבעתי על הנקודות. “כשהייתי קטנה, כל פעם שהייתי מעצבנת אותה, מבקשת משהו שלא יכלה לתת לי, היא הייתה מכבה עליי סיגריה, עד שלמדתי לא לעשות זאת יותר.” דמעות החלו לרדת מעיני, מוחקות את האיפור השחור.
העברתי את האצבע שלי על הצלקות הארוכות והלבנות. “אלה אני עשיתי לפני שנתיים, כשהיא הרביצה לי ואיחלה לי למות, ניסיתי לעשות את זה.”
השארתי את ידיי גלויות אליו, הוא העביר אצבע חמה על הצלקות הלבנות, החל מהארוכה ביותר שהגיעה עד לכף היד שלי. הוא אחז בידי, שילב את אצבעותיו באצבעותיי.
"אני תמיד פה, אם את רוצה לדבר.” הוא אמר לאחר כמה דקות שבהן ישבנו בשקט, אחד ליד השנייה, כל אחד והמחשבות שלו.
"אתה לא יודע למה אתה מכניס את עצמך,” חזרתי על עצמי. “עדיף שתלך כל עוד יש לך הזדמנות.”
"אני לא הולך לשום מקום.” הוא הבטיח.
ההרגשה של היד החמה שלו שעטפה את שלי הייתה ההרגשה הכי מדהימה בעולם, הלב שלי האיץ את פעימותיו.
סיפרתי למישהו. סיפרתי לליאם. לא יודעת מה גרם לי לספר לו, מה גרם לי לבטוח בו, אבל עשיתי את זה.
"אני יודע שאולי זה לא זמן כל כך טוב,” הבטתי בו, עיניו נעוצות עמוק בעיניי. “אבל אני פשוט חייב לשאול אותך. את רוצה לצאת איתי מתישהו?” חייך חיוך מהוסס, ממיס.
נשכתי את השפה שלי. “אני לא כל כך טובה בקטע הזה של היציאות.”
"לא נורא, אני אלמד אותך.” הוא צחקק.
"אני חושבת שתהיה מורה טוב.” חייכתי אליו.
הזמן עבר מהר מידי. דיברתי עם ליאם, לא מזיזה את ידי, לא מוציאה אותה מתוך ידו.
הוא הסכים להיכנס אל תוך העולם האפל שלי. נתתי כבר לכמה אנשים להיכנס לשם, אבל הם לא שרדו.
חלקם ברחו, חלקם נגעלו, חלקם נשארו איתי מרחמים.
רחמים.
"ליאם?”
"הממ?” הביט בי.
"אם אתה נשאר פה רק בגלל רחמים בבקשה תלך.” המבט שלי היה ריק מהבעה.
נראה שהוא נעלב. “את באמת חושבת שאני הייתי מדבר איתך רק מרחמים?”
"הרבה אנשים עשו את זה, נפגעתי מהם הרבה יותר ממה שהם עזרו לי.” מלמלתי.
"אני לא מדבר איתך ונשאר כאן בגלל רחמים.”
"תודה.” לחשתי.
"אני גם לא אפגע בך.”
"אף פעם אל תבטיח משהו שלא תצליח לקיים.”

כשהבנים התכוונו ללכת נתתי לליאם נשיקה קטנה בלחי כשאף אחד לא ראה ונשארתי בחדרה של רוזלין, מחכה כבר לפגישה שלנו שיום שישי. התיישבתי לידה בחדר הריק מאדם, אמא שלה ואמילי היו בחדר האוכל.
"אני רואה שמשהו יפה מתפתח לנו כאן.” היא קרצה אליי.
"אני לא מאמינה שהסתכלת.” הבטתי בה במבט מאוכזב מזויף, צוחקת למראה פניה.
"אמרתי לך שהם מדהימים.”
"עכשיו אני חושבת אם להאמין לך או לא.”
"נו, אז מה קורה ביניכם?” עיניה להוטות לדעת, היא התיישבה בנוחות מולי ואחזה בידי.
"סתם, דיברנו קצת.” חייכתי, מסמיקה.
"זהו?”
"אנחנו יוצאים ביום שישי.”
"או יה!!!” היא צרחה, מאושרת בשבילי.
"חשבתי שתתעצבני שאני כן יוצאת עם אחד מהם ואת לא.” צחקתי.
"אני תמיד מאושרת בשבילך, כל עוד את שמחה, אני שלווה.”
"תודה.” לחשתי אליה.
"סיפרת לו?” היא שאלה.
"איך ידעת?”
היא הצביעה בחיוך סמוי על השרוול החצי מופשל שלי, זה ששכחתי להחזיר למקומו עד הסוף.
"עכשיו הכול ברור.”
"אני שמחה בשבילך שאת מתחילה לבטוח באנשים.”
צלצול הטלפון שלי קטע את השיחה, הבטתי בצג המהבהב. מספר לא מזוהה. המספר של ליאם היה שמור בטלפון שלי, זה לא יכול להיות הוא.
"הלו?” עניתי לבסוף, עיניה של רוזלין מרוכזות בי, זה נורא נדיר שאנשים שאני לא מכירה מתקשרים אליי.
"אני צריכה כסף.” שמעתי את הקול המתוק שלה, זה שאנשים יכולים בקלות להתאים לבחורה צעירה, נעימה למראה ונחמדה. לא, לאמא שלי פשוט לא התחלף הקול אחרי כל כך הרבה זמן.
"אין לי.”
"יש לך, אל תשקרי לי, את גרה בבית של המפונקת העשירה הזאת!” היא צעקה עליי.
"אני לא חייבת לך כלום.” מחיתי, דמעות עולות בעיני. הייתי קשוחה, תמיד, אבל בפני אמא שלי נסגרתי ופחדתי.
"את חייבת לי ועוד איך, אני הבאתי אותך לעולם הזה!” נהמה עליי.
"את התעללת בי, הרבצת לי, הרעבת אותי ורצית שאני אמות כדי שיהיה לך יותר קל, אני לא מתכוונת להביא לך כסף.”
"גם אם אין לך, את תביאי.” צרחה בעצבים.
"אני לא גנבת, אמא. כבר לא.”
"את תעשי בשבילי מה שאני אגיד לך, אם את לא רוצה להיפגע.” איימה עליי.
שתקתי לשנייה, נותנת לדמעות לעצור.
"את לא יכולה. תנועה אחת לא במקום ואני מתקשרת למשטרה, פותחת בפניהם את כל הסיפור ורואה אותך נכנסת לכלא לכמה שנים.”
"את לא תעזי.” שמעתי פחד בקולה.
"תשיגי כסף לסמים ולאלכוהול שלך בעצמך. תחזרי לזנות כמו שעשית פעם או שפשוט תלכי לעבוד כמו שאני עשיתי בכל יום מגיל שלוש-עשרה.”
היא ניתקה כאשר קללה יוצאת מפיה.
הנחתי את הטלפון רחוק ממני, רוזלין הסתכלה איך שאני מתפרקת, לא מסוגלת לנשום.
"די, די,” היא חיבקה אותי. “היא כבר לא יכולה לפגוע בך.”
נשמתי את ריח התרופות המהול בריח הבושם שרוזלין התעקשה לשים בכל יום וניסיתי לחשוב מה אני אעשה אחרי שהיא תלך.
איך אתמודד.
איך אשרוד.
צלצול של הודעה נשמע.
"אם זו היא, אני מתקשרת למספר הזה ורוצחת אותה.” רוזלין נשמעה כועסת מתמיד.
"במילים?” חייכתי.
"אל תפקפקי ביכולות שלי. איך היא מעזה בכלל לפנות אלייך אחרי כל מה שעשתה לך?!”
"פחד מפעיל אנשים. היא חשבה שהפחד שלי ממנה יגרום לי לעשות את אותו הדבר.”
הסתכלתי על ההודעה, מספר מזוהה.
"מחכה כבר לפגישה, היה כיף עם רוזלין, תמסרי לה שתרגיש טוב.
ליאם.”
חייכתי.
"ליאם?” רוזלין ניחשה.
"מוסר לך שתרגישי טוב.”
"תכתבי לו בחזרה.” היא קיפצה על המיטה מעלה ומטה בהתרגשות.
"רוזלין מוסרת תודה, גם לי היה כיף.
תודה שהקשבת לי.
לילה טוב.” כתבתי במהירות ושלחתי את ההודעה.
"אח, אח, אהבת נעורים חדשה.” רוזלין שילבה את ידיה וחייכה.