צעד אחד קרוב יותר- פרולוג

פרולוג
והיא ישבה שם, כאילו כלום לא קרה, כאילו אני הייתי סתם איזו מישהי מוזרה כזאת, תקופה קצרה, שטוב שעברה. התקרבתי אליה, ובמבט של גועל היא הביטה בהן, בנתינות הקטנות שלה ואמרה בקול נגעל : ״ בואו בנות, לא בריא לנו להיות הרפש הזה״. כמובן שהן כולן קמו על הרגליים בשנייה שהיא אמרה את זה, כשהיא היתה בחצי הדרך החוצה קראתי לה: ״אודרי, רגע, חכי, למה מגיע לי היחס הזה? כל מה שעשיתי זה להיות נאמנה ולתמוך בך, חשבתי שאנחנו חברות!״ צעקתי בקול מתחנן.
היא הסתובבה אלי, בסיבוב האלגנטי שלה, עם נעלי הלובוטין השחורות, שוחד מאבא שלה, אחרי שהוא עזב, היא הסתובבה ונעצה בי מבט המום, ״ חברות לא כותבות עלייך טור שבועי בעיתון, ונאמנה?! למרוד בי, בהיררכיה, נקרא להיות נאמנה?״
״מרדתי כי יש דרך אחרת, והטור הזה היה כדי להתקבל לדארטמות׳!״
״ את לא מבינה שרלוט, אין דרך אחרת, בלי היררכיה, את ראית מה קורה, וקרה במקרה שכל מה שהיה כתוב בטור שלך היה עליי?!״ היא כבר היתה על סף צעקות, השליטה העצמית שלה כבר התחילה לטפטף מבעד לשיריון המטופח והמנומס שלה
״אודרי, יש דרך אחרת, והטור הזה היה על החיים שלי, שאת חלק גדול מהם. אומרים לכתוב על דברים שאתה מכיר״ .
ופתאום, ברגע אחד היא התעשתה, ״ את יודעת מה שרלוט? אני צריכה להודות לך, את גרמת לכולם להודות על קיומה של ההיררכיה, ולהיות מאושרים, כשאני והבנות בראש הפירמידה״.
״בבקשה אודרי, ותודה גם לך, על הכל״ אמרתי בחיוך. השתמשתי באחד מהחוקים הרבים של אודרי, החוק שאומר שצריך לשמור על שפת גוף נאותה, גם בסערת רגשות.
״אוה, את ועוד איך צריכה להודות, בלעדיי היית כלום, איידן אפילו לא היה מסתכל עלייך״ היא אמרה בקול ארסי, ודווקא נשארה לעמוד שם.
״ אז קדימה, תסתלקי מכאן עם הנתינות הקטנות שלך״ לחשתי, בכל הכוח שעוד נותר בי.
״ אני אסתלק מתי שבא לי, אני שולטת בבית הספר הזה״ היא צחקה צחוק פעמונים, מהסוג המזויף שלה, מהסוג שהולך עם שמלות נשף, עקבים גבוהים, ובחורים בחליפות טוקסידו. כעבור מספר שניות, שלי נדמו כנצח, בדיוק מה שהיא רצתה, היא אמרה בקול מלא ביטחון לנתינות שלה ״ כפי שאמרתי, בנות, לא בריא לנו להיות ליד הרפש הזה״ היא הסתובבה והלכה.
שמעתי צליל נקישות נעלי עקב, צליל מוכר עד כאב. ופתאום, הצליל הפסיק. אודרי הסתובבה אלי בחצי תפנית, אפילו לא לחלוטין, רק בחצי תפנית וקראה ״ביי C״ .
עניתי מייד, כוחו של הרגל ״ביי A״ , הלוואי שלא הייתי עונה.
התיישבתי על הספסל, במקום שלי, שעכשיו הוא כבר המקום של מקינזי, וצחקתי צחוק קצר, אפילו מתבונן מהצד היה יכול להגיד שזה צחוק מריר.