שרה-פרק 5

שרה ובן ישבו בשקט במשך כמה דקות והביטו במבוכה ברצפה כשלפתע נשמעו חריקות מכיוון הכניסה הראשית דרכה יצאו דש וורגן .העלים החלו לנוע הצידה וורגן ודש נכנסו פנימה. שרה הביטה בפליאה במנגנון שפתח את ה"דלת". כשנכנסה מהצד השני רק ראתה את העלים זזים ואילו עכשיו יכלה לראות את המנגנון הגאוני שהרכיב ורגן. 'גאוני ופשוט' חשבה לעצמה 'שילוב מנצח'.
ורגן ודש נכנסו כשידיהם מלאות בשקי בד עם סוגים שונים של עלים וגרגרי יער.
"אנחנו מוכנים,היכן מט ולרי?" שאלה דש
"הם כבר בפנים" אמר בן.
"טוב,אז בואו."
ארבעתם נכנסו לתוך פנים היער.הם הלכו בערך שלוש דקות עד שהגיעו לחלקת יער בה היו גזעי עץ ששימשו כספסל,עליהם כבר ישבו מט ולרי, ומולם עמד שולחן עץ .דש וורגן הניחו את החומרים על השולחן .ורגן, בן ושרה התיישבו על גזעי העץ וחיכו שדש תתחיל לדבר.
"טוב חברים. היום אנחנו בשיעור מספר שש באיפור הסוואה. עד עכשיו למדנו היכן אוספים את חומרי ההסוואה ,אילו גרגירים יגרמו לנו לצריבה בעור,כך שלא כדאי להשתמש בהם. ואילו גרגירים מתאימים לשימוש ואיך להכין מהם צבע .נכון?"
"נכון" ענו מט לרי,ורגן ובן.
"שרה,אני יודעת שאת לא היית אז סיכמנו שורגן ישלים לך את החסר בזמן שתשהיי אצלו ואם תרצי שאני גם אסביר לך נוכל לסדר משהו." אמרה לה דש בחביבות.
"תודה" ענתה שרה.
"טוב. היום אנחנו נלמד איך להשתמש בצבעים שהכנו ולאפר את עצמנו בצורה שתסווה אותנו מהסביבה ותקשה על היריבים לגלות אותנו. דבר ראשון שעלינו לבחון הוא –היכן אנחנו רוצים להתחבא. כדי לבחור בצבע הנכון אנחנו צריכים לראות מה הצבע של המקום בו אנחנו רוצים להתחבא וכך להתאים את החומרים המתאימים ולהכין את הצבע.כדי ללמד אתכם את הטכניקה הזאת הבאתי לכאן מספר צבעים רווחים בטבע ובאזורים שונים של העיר. לפני שנתחיל אני חוזרת על מה שאמרתי פעמים רבות-הסוואה לא תמיד תהיה אפשרית. היא עובדת טוב בעיקר בטבע ואילו במקומות מגורים היא יכולה להיות יעילה בעיקר בלילות מעוננים.מובן?" שאלה .
"מובן " ענו כולם.
"יופי. עכשיו אני רוצה שכל אחד יחשוב על החומרים שישמשו אותו בהסוואה באיזור שיש לו צבע כזה" כעת היא הראתה להם קליפת עץ חומה.
"דבר ראשון ,מישהו יכול לומר לי איזה צבע אנחנו מחפשים ?" שאלה.
"חום כהה "ענה מט.
"יפה.עכשיו,אילו גרגירים יכולים להתאים?"
"גרגירי חטמד ?"שאל לרי בתקווה.
"לרי,אתה רוצה להתחבא בתוך להקת ציפורים כחולות או ליד עץ חום?"שאלה דש בגיחוך.
"ציפורים כחולות.."ענה לרי וחיך.
"אם כך זה יכול להתאים.תזכרו-גרגרי חטמד הם כחולים."
"למישהו יש רעיון טוב יותר?" שאלה.
בן,לרי מט וורגן הביטו אחד בשני במבטים שואלים.
"אולי עלי דפי?" שאלה שרה בתקווה.
כולם הביטו בה בפליאה ודש אמרה "ואוו שרה. כל הכבוד! צודקת.עלי דפי יכולים להתאים פה ,הם יתנו צבע דומה מאוד לעץ ועם הטכניקה הנכונה אפשר להתחבא שם שעות." דש נראתה מבולבלת ומתלהבת מהידע שהציגה שרה.
"ואתם" החוותה דש בידיה לעבר הבנים "תתבישו לכם! חמישה שיעורים אנחנו חורשים על הדבר הזה ואת הצבע הבסיסי ביותר אתם לא זוכרים? יש לכם מזל שיש כוח נשי בחבורה הזאת ,אחרת הייתם מתפרקים מזמן."
היא הביטה בבנים במבטי תוכחה .הם נראו נבוכים ולא ידעו מה לומר. לרי חייך חיוך מתנצל ואמר "מה את רוצה מאיתנו? לכן הבנות זה קל,אתן טובות בדברים האלה.אנחנו מתקשים מעט לעמוד בקשב שלכן,אל תכעסי" דש הסתכלה עליו ואמרה "אל תחשוב שאתה יכול להשכיח את הכעס שלי בחנופות.אני לא כועסת רק כי נעלבתי שאתם לא זוכרים שום דבר ממה שלימדתי אתכם אלא כיוון שאני יודעת שיכול להיות שתשלמו על חוסר הידע הזה מחיר כבד.אז תתחילו להתאמץ בנים."
בהמשך השיעור דש המשיכה לבחון אותם על יכולתם לבחור את החומרים הנכונים להסוואה במקומות שונים.מצב הידע שלהם התגלה כפחות חמור ממה שהוא נראה בהתחלה אבל דש ידעה שיש להם עוד עבודה רבה .בסוף השיעור היא עשתה להם תרגיל הסוואה קטן.היא הראתה לכל אחד מהם צבע וביקשה מהם ליצור מהחומרים על השולחן צבע הסוואה מספק. התוצאות היו סבירות אך לא מושלמות.
"טוב,אני חושב שניקח עשר דקות הפסקה לפני שיעור הלחימה של מט." אמר לרי בעייפיות.
"אני הולך להביא מים," אמר ורגן.
"אני אבוא איתך " אמרה שרה במהירות.היא עדיין לא הרגישה ממש בנוח להיות שם לבדה.
שרה וורגן יצאו מהיער עם דלי והחלו ללכת בשביל דרכו הגיעו.
"לא ידעתי שאתה כזה מוכשר ורגן.כלומר,' החדר',השולחנות ,הכיסאות…" אמרה שרה.
"זה כלום,באמת. יחסית לידע שלך.." ענה לה במבוכה.
"דרך אגב" המשיך ורגן "אני ממש מתנצל שלא הגנתי עלייך שם בהתחלה כשמט התעצבן,אני לא ידעתי מה לומר והרגשתי עם זה נורא אחר כך."
שרה הביטה בו בחיוך שהקסים את ורגן ואמרה "אין לך על מה להצטער.אתה לא תהיה לידי תמיד ולא תמיד תוכל להציל אותי מאי נעימויות. חוץ מזה הרגשתי בטוחה רק מעצם העמידה שלך לידי". אמרה והשפילה מבט.
ורגן הרגיש איך ליבו פועם בחזהו,הוא רק רצה לומר לה מה הוא באמת מרגיש כלפיה,אבל לא היה לו האומץ. הוא רק חייך חיוך נבוך ואמר "הגענו."
לפניהם עמדה באר ישנה ובה דלי מים שקשור עם חבל לקרש שהיה תלוי על פתח הבאר.ורגן לקח את הדלי והוריד אותו מטה בעזרת החבל.אחר כך הוא החל למשוך את החבל למעלה והעלה את המים עם הדלי. הוא שפך את המים לדלי שהביאו עימם והם חזרו ל"חדר".
"מי צמא?" שאל ורגן בחביבות.
"אני ,אני!" אמר לרי ורץ לקחת את הדלי,הוא החל לשתות כשלפתע הגיע מט ואמר "תשאיר גם לי קצת!" הוא ניסה לקחת את הדלי מפיו של לרי אך הוא המשיך לשתות ולהסתובב על מקומו כדי למנוע מן הדלי להילקח.כאשר מט הבין את דפוס ההתחמקות הסיבובי של לרי,הוא חיכה לרגע הנכון וחטף לו את הדלי.
"עוד מישהו רוצה לשתות מים ,לפני שהגמל הזה גומר הכול?" שאל בצחוק מט.
"סליחה?! אני לא גמל,אני פשוט…אה.. צריך לשתות המון." ענה לרי .
"נו, גמל.." צחקה דש.
שרה צחקה ,היא הרגישה פתאום חיבור לחבורה.היא ידעה שאין טעם שתרגיש ריחוק עוד המון זמן.הם נחמדים אליה,הם מצחיקים ויש להם את אותן המטרות.היא הרגישה שהיא משתחררת מהלחץ שבו הייתה נתונה עד כה והחלה להיפתח. את שאר ההפסקה הם בילו בקרב מים ובניקיון הבלגן שעשו. ורגן נראה שמח גם הוא,שרה מעולם לא ראתה אותו שמח כל כך או נינוח כל כך בחברת איש.לאחר שסיימו לנקות את הבלגן הם ניגשו לשטח פתוח ביער 'כנראה הייתה להם עבודת ניקיון ענפים רבה מאוד' צחקה לעצמה שרה כשראתה את גודל השטח הפתוח שהכינו,למרות שהיו בו עוד כמה ענפים בודדים הוא היה נקי יחסית מעלים.
"טוב חברים.אני מקווה שאחרי תקריות המים הקשות שחוויתם אתם לא עייפים כי תכננתי היום כמה תרגילים מעניינים". אמר מט וצפה בסיפוק בפרצופים המיואשים שהופיעו לפניו.
"אוי נו,אל תתבכיינו. בקרב אמיתי לא יהיו לכם אפילו מים לשתות." המשיך מט.
"היום אנחנו נמשיך להתאמן קצת בקרבות עם מקלות. לא היו לכם ביצועים מזהירים כל כך בפעם שעברה.." אמר מט ברמז והתבונן בבן. גיחוכים נשמעו מצידם של ורגן ודש,שרה הרגישה שפספסה בדיחה טובה.
"אבל חברי היקרים,בגלל שאתם כל כך זקוקים לזה –אנחנו נתחיל בכמה סיבובי ריצה מהירה מסביב ליער,אני לא רוצה לראות אף אחד נגרר מאחורה. אם מישהו מרגיש שקשה לו שיפנה אליי" אמר מט והוסיף בחיוך "אם הוא יספיק להגיע אליי".
"את, שרה" פנה אליה מט "תרוצי עם דש בקצב סביר מאחורה. דש לא כל כך מרגישה טוב ואת חדשה .וחוץ מזה –אין מה לעשות אבל אתן בנות ולכן באופן טבעי רצות לאט יותר ומעט פחות."
בהתחלה שרה רצתה למחות על כבודה הנשי שנרמס אך מיד עצרה את עצמה 'לרוץ פחות נשמע נחמד'.
"כולם מוכנים?" שאל מט.
"רגע, רגע" אמר לרי בקול גבוה כשעל ראשו הניח כמה ענפים שנראו כמו שיער ארוך. "גם אני לא יכולה לרוץ היום" אמר ועפעף בעפעפיו בניסיון לחקות אישה. דש ,בן ורגן ושרה פרצו בצחוק אבל מט רק חייך ואמר "גברתי,יש לך שרירים רבים יחסית לגברת,אני חושב שכדאי שתשתתפי ותביאי כבוד למינך. את יודעת מה? את תרוצי סיבוב אחד יותר כדי להראות עד כמה בנות מסוגלות לרוץ כמו בנים." לרי עפעף שנית ולאחר מכן זרק את הענפים על הרצפה.
"יצאנו" צעק מט ופתח בריצה מהירה אל מחוץ ליער . ורגן בן ולרי הביטו אחד בשני ,נאנחו ופתחו מיד גם הם בריצה מהירה בניסיון להדביק את מט.
"איזה מזל שאנחנו בנות ,אה?" אמרה דש בחביבות.
"אכן כן." החזירה לה שרה בחיוך.
"אבל תדעי לך שזו לא הסיבה שהוא מרחם עלינו. אני אמרתי לו מקודם שכואב לי קצת הראש ואת חדשה. אני מניחה שאם לא היית חדשה הוא היה מכריח את שתינו לרוץ איתם,אבל הוא ויתר לי כי הוא לא רצה שתרוצי לבד." אמרה דש.
"אז כדאי שנצא לדרך לפני שיגידו עלינו שאנחנו מין של תפוחי אדמה" אמרה שרה.
"אחרייך" החוותה דש את ידה לעבר הדרך ושתיהן החלו לרוץ. הבנות רצו סיבוב אחד מסביב ליער והבנים רצו שניים. ורגן ולרי חזרו מתנשפים מעט אבל לא כמו שבן התנשף,הוא נראה היה כאילו רץ מקצה אחד של הממלכה לקצהו השני במשך כמה ימים בלי לעצור. לעומתם מט נראה כאילו הלך לטיול רגלי קצר וחזר,שרה ניסתה למצוא סימנים על פניו שיעידו על מאמץ כלשהו,אבל לא מצאה כאלה. היא עצמה התנשפה מעט וכך גם דש.הכאבים בבטנה החלו להציק לה מעט אך היא לא יחסה להם חשיבות. אחרי הפסקת שתייה קצרה ,מהמים שנשארו מההפסקה,הם החל באימון המקלות.
הם עבדו בזוגות מט- ולרי,ורגן -ובן ודש ושרה. הם החלו עם 'חימום קל עם המקלות' "ומה הייתה הריצה בדיוק?"שאל בן בייאוש. "זה היה קירור לקראת חימום" ענה מט בגיחוך.הם חבטו במקלות של בן הזוג שלהם ולאחר מכן מט הראה להם מהלכים עם המקלות והם חזרו אחריו. לבסוף החליט מט לעשות דו קרב בזוגות. לרי ומט נלחמו עם המקלות והפגינו יכולת מרשימה למדי.שריריהם התאמצו מהמכות והמאמץ ניכר על פניהם. לבסוף מט נגע עם המקל שדימתה חרב בבטנו של לרי והוכרז כמנצח. בסבב הבא נלחמו ורגן ובן.ורגן ניצח אותו בקלות רבה.בן לא השתווה לו בכוחו כלל. לבסוף שרה ודש החלו בדו קרב,שרה הרגישה את מיומנותה של דש-היא עצמה נלחמה במקלות בפעם הראשונה כעת.היא ניסתה להשתמש בתרגילים שהראה מט,אך דש הייתה ללא ספק יותר מיומנת,היא קראה את מהלכיה וחסמה אותה. לבסוף הצליחה דש לחבוט מעט עם המקל בבטנה של שרה. החבטה פגעה בדיוק במקום בו נמצא החתך.שרה התקפלה בכאב וכרעה על האדמה כשהיא אוחזת את בטנה בחוזקה ופלטה אנחות כאב. כולם נבהלו מאוד,דש הביטה בה בחשש,היא היא הייתה בטוחה שהכתה אותה חזק מדי. ורגן הזיז את כולם הצידה וניגש לשרה,הוא השכיב אותה על הרצפה וביקש מדש להוריד את התחבושת שהייתה סביבו החתך .לפניו נגלה פצע מכוער ומדמם,הוא הורה לדש להניח את ידה על החתך בניסיון למנוע מדם נוסף לצאת.
"תביאו לי מים " אמר בלחץ "מהר". מט רץ מהר למלא את דלי המים שרוכנו מקודם . ורגן קרע מעט את חולצתו וביקש מדש ללחוץ חזק יותר על הפצע המדמם בזמן שהוא הכין מחולצתו תחבושת מאולתרת. שרה התקפלה ופלטה אנחות כאב רבות. .ביד אחת לחצה על הפצע וביד השנייה ליטפה את ראשה של שרה החל להזיע .
"אני ממש מצטערת,אני מצטערת" החלה למלמל דש לשרה,"לא התכוונתי..אני מצטערת".
שרה לא הגיבה,היא רק המשיכה לצווח בכאב. הכאב הפעם היה אף גרוע מהרגע בו חתך אותה המרגו ואף מהרגע בו התקפלה בכאב בפתח ביתה. לרי ודש הביטו בה בפחד ודש המשיכה למלמל באוזנה "אני מצטערת שרה….מצטערת".
ורגן שראה את מצוקתה ואמר " אין לך על מה להצטער דש,החתך הזה כבר היה כאן קודם. אני חושב שכל המאמץ שחוותה היום הגביר את הכאב.המכה שנתת לה פשוט הציפה את הכול החוצה." הוא ידע ששרה עלולה לכעוס עליו כי סיפר להם שהחתך נגרם קודם,אבל הוא ידע שבכל מקרה הם הבינו זאת מהתחבושת שנחה על בטנה .
מט חזר פנימה בריצה עם דלי המים בידו. ורגן רץ לדלי וטבל את התחבושת המאולתרת ,הוא לא ידע אם זה מה שאמור הוא לעשות,אך זו הייתה נראית לו הפעולה הטבעית ביותר. הוא ביקש מדש להניח בעדינות את התחבושת הרטובה על החתך,שרה פלטה צווחת כאב נוספת. היא הידקה את אחיזתה בדש,דמעות כאב כיסו את עיניה הכחולות וליבו של ורגן נצבט.
"הכול בסדר שרה, " מלמלה דש בניסיון להרגיע את שרה בעודה מלטפת את מצחה.
"מה עשית לה?" שאל מט בעודו מביט בשרה במבט מבוהל.
"אני לא-" החלה לומר דש אבל מט פרץ לדבריה "אולי היית מכה פחות חזק?" אמר לה בתוכחה.
"זו לא אשמתה ,מט" אמר ורגן "החתך היה כאן לפני ,היא רק עוררה אותו לחיים" אמר.
מט הביט מופתע בורגן. "מי עשה לה את זה?" שאל בכעס.הוא הכיר אותה רק יום,אבל חש צורך להגן עליה .
"אני לא בטוח שהיא תרצה שאני אספר לכם את זה,אם היא בכלל תרצה לספר לכם". אמר ורגן בעצב.
שרה צווחה צווחת כאב נוספת כאשר הניחה דש על החתך את התחבושת לאחר שהרטיב אותה ורגן שוב.
לרי הביט בשרה וליבו נצבט למראה. הוא קרע חתיכה מחולצתו וטבל אותה במים ולאחר מכן נתן אותה לדש כדי שתוכל לגב את מצחה של שרה.ורגן הרגיש מעט לא נוח עם המחווה הזאת של לרי אך ידע שכנראה הוא עושה זאת מתוך אכפתיות ושזהו לא זמן מתאים לקנא.
אט אט נשימתה של שרה נרגעה,והיא הפסיקה להתאנק בכאב. היא פקחה את עיניה הכחולות והביטה בסובבים אותה,היא הרפתה את אחיזתה מדש אך לא מורגן.
"איך את מרגישה?" שאל ורגן.
"נורא" אמרה בכנות "אני מצטערת ש-"
"את מצטערת? אני זו שצריכה להצטער. אם לא הייתי מכה אותך כך-"
"זו לא אשמתך,החתך הזה-" הפסיקה לרגע "כבר היה שם לפני".
"האמת שכבר סיפרתי להם.." אמר ורגן בהתנצלות.
שרה הביטה בו במין הקלה "הכול?" שאלה.
"לא. רק שזה כבר היה שם לפני….".
"אה" אמרה באכזבה.היא לא ממש רצתה לפתוח את זה שוב אבל היא הרגישה מחויבות לחלוק את זה איתם.
"דש" פנתה אליה שרה. "את זוכרת את הנערה הזאת שסיפרת עליה מקודם?"שאלה.
"זו ששרפה את המורג והוא חת-" היא הפסיקה לרגע את דיבורה כשהחלה להבין לאן שרה חותרת.
"זו הייית את ,נכון? "שאל לרי בהלם.
"כן."אמרה שרה,'לפחות הם יודעים את הסיפור ולא אצטרך לחזור עליו'.
"מתי זה קרה? איך זה קרה? מה עם המשפחה שלך?" החל לרי לזרוק שאלות לעברה של שרה.
שרה החלה לענות על השאלה אך הכאב לא הרפה ממנה,היא עצרה לנשום.ורגן שראה את מצוקתה אמר "אני חושב שמוטב שהיא תנוח קודם.ואם היא תרצה היא תמשיך את הסיפור כשתרגיש יותר טוב".
"צודק בהחלט" אמרה דש "קודם תנוחי שרה,הסיפור יכול לחכות".
לרי ,מט ובן הנהנו בהסכמה ומט הוסיף "בן,בוא ועזור לי להביא את משטח העץ לסחיבת פצועים שורגן הכין ואני וורגן ניקח את שרה הביתה" .
"אבל מה אימא שלך תגיד?" שאלה שרה את ורגן.
"מה היא כבר יכולה לומר? נגיד לה שהיינו בפעליות של קבוצת הנוער של האסיפה ושכנראה עשית תנועה לא טובה שפתחה את הפצע".
"בסדר,אבל אני לא רוצה שתקחו אותי על המשטח,אני יכולה ללכת לבד" אמרה שרה בהחלטיות.
מט נראה מופתע ואמר "אבל את לא יכולה ל-"
"אני יכולה.תודה רבה על העזרה אבל אני לא עד כדי כך פצועה. אני אנוח כמה דקות ואז נלך יחד"
"את בטוחה? אני לא רוצה שיקרה לך כלום בדרך ואין לנו בעיה לסחוב אותך". אמר ורגן.
"לא תודה. אני רוצה לחזור ברגל." הוסיפה שרה בעקשנות. עקשנותה של שרה הפתיע מאוד את כולם.אך אף אחד לא רצה לריב איתה ולכן הוסכם שילכו ברגל
.