"הם התגרשו".

אני לא זוכרת בדיוק את המבט על הפנים שלה. אבל אני זוכרת שעמדתי מולה, היא שאלה אותי
למה לא הגעתי לבית ספר ועניתי: "ההורים שלי התגרשו". אני מניחה שהיא חיבקה אותי, חיבוק מנחם שכזה, מאדם שאפשר לסמוך עליו.

את המבט של אמא שלי אני זוכרת בדיוק. ישבתי מול האח, זה היה בתקופה שגרנו אצל השכנים
שלנו בין המעבר דירה למשך חודש. "היי אמא, מתי עוברים לבית של אבא?" שאלתי אותה. באותה
תקופה, אני, אמא שלי ואח שלי גרנו אצל השכנים שלנו, ואבא שלי ישן במסעדה שלו. אבל בינתיים,
הוא מצא לנו בית חדש בשביל שנעבור בהקדם האפשרי. הוא רק צריך לשפץ שם ולרהט. "אנחנו
לא עוברים, אבל אתם.. אה.. תוכלו לבקר אותו מתי שתרצו" היא אמרה. אני לא בטוחה כמה זמן
לקח לי 'לקלוט את המסר', אבל אני זוכרת שרצתי לחדר של שכנים שלי ובכיתי אל תוך כרית. זו
הייתה גסות רוח, אבל לא היה לי אכפת. במילא הם נתנו לנו תחושה כמו בבית, הם היו שכנים נחמדים מאוד. בכיתי כל כך הרבה, כמו שלא בכיתי בחיים שלי. אני זוכרת את הבת הקטנה של שכנה
שלי, שהיה לה שיער שחור קצר והיא עדיין בקושי ידעה לדבר, היא נכנסה ואמרה לי: "סואי, מה קרה?" בקול החמוד והתינוקי שלה. אבל לא היה לי כוח אליה באותו רגע, אפילו שהיא הייתה אחד
הדברים הכי חמודים בעולם. אני זוכרת ששכנה שלי באה לדבר איתי, וגם אמא שלי, אבל איתה לא
רציתי לדבר בכלל.

"כמה זמן בכית?" שאלה חברה שלי. בכיתי בערך שעה וחצי, אבל הגזמתי כשאמרתי: "יום שלם".
היא צחקה, "רק יום שלם? אני שלושה ימים הצפתי את כל הבית!" אכן, אצלה זה היה יותר קשה.
אמא שלה מצאה חבר חדש ואבא שלה עבר לגור רחוק. ואז היא טפחה על הגב שלי, והתחילה לדבר
ברצינות, "אני יכולה לעזור לך בכל מה שתשאלי אותי על זה" או משהו כזה. אני רק זוכרת שזה
היה נחמד, נחמד מאוד. מחווה שבדרך כלל לא קיבלתי מאותה חברה, בדרך כלל היא הייתה יותר
שטותית ולא רצינית.

"נוכל לעשות, כמו שנה שעברה, שיעור פרטני לכל מי שההורים שלו פרודים!" אמרה המורה. אני
זוכרת שחייכתי לחברה שלי, ההיא שגם ההורים שלה גרושים. ובטח היו עוד הרבה ילדים בכיתה,
את של רובם אני יודעת. הדבר היחיד שעזר לי להתגבר על זה, הסביבה שלי. אז.. סביבה, תודה.