טורי פרק 1

רק עוד כמה דקות. אני צריכה לחכות רק עוד כמה דקות עד שהשיעור הזה יסתיים ואני אוכל סוף סוף ללכת הביתה, לישון ולחכות שהיום הזה יגמר כבר.
יום יותר גרוע מזה לא היה יכול להיות לי: נכשלתי בתיאוריה, תפסתי את החברות הכי טובות שלי מרכלות עליי, ואם אני אכשל בעוד מבחן אחד אני אהיה מקורקעת לשבוע. לא לצאת מהחדר, לא להיות בפייסבוק, להיות מנותקת מכל העולם. אולי בעצם זה מה שאני צריכה עכשיו, קצת שקט מכולם.
"ולסיום השיעור אני רוצה לספר לכם על פרוייקט חדש שבית הספר עובד עליו. כדי להראות לתלמידים חדשים שבית הספר הוא 'מגניב' כמו שאומרים הילדים של היום, אנו עורכים תחרות בין תלמידי השכבה. הרעיון הוא לשכנע ילדים שעומדים לעלות לתיכון לבחור בבית הספר הזה ללמוד בו. כל תלמיד שרוצה להשתתף, מקבל שני בתי ספר, חטיבת ביניים ותיכון, שעליו לשכנע אותם להצטרף לבית הספר שלנו. התלמיד שישכנע הכי הרבה תלמידים להירשם לבית הספר, יזכה בזוג כרטיסי טיסה ללוס אנג'לס. כל מי שרוצה להשתתף שיבוא אליי בסוף השיעור."
הפעמון מצלצל ואני ניגשת למורה.
"את רוצה להשתתף?" שאלה אותי המורה איריס.
"כן." עניתי לה במהירות. רציתי ללכת משם מהר כדי לא לפספס את האוטובוס.
"בסדר. אני ארשום אותך, אבל את תצטרכי להתחיל לעבוד קשה."
"מה זאת אומרת?"
"נכשלת בהמון מבחנים במחצית הזאת. אם תכשלי גם במבחנים הבאים לצערי אני אאלץ להוציא אותך מהתחרות."
יצאתי מהכיתה בריצה, בתקווה שהאוטובוס עדיין בתחנה. אבל כמובן שעם המזל שלי, הוא כבר עזב את התחנה ממזמן. חזרתי במונית הביתה, לא רציתי ללכת ברגל הביתה לבד. לא במרחק כזה, עם כאלה עליות, ובטח שלא ביום כזה.
אני בוהה בנוף, בעצים החולפים, בזוגות המאושרים שבחוץ. למה אני לא מצליחה להשיג אהבה כזאת?
להם יש אהבה אמיתית, בזמן שכל המערכות יחסים שהיו לי הן בסך הכל ניסיון כושל של גברים להשיג מישהי לשכב איתה.
אני רוצה למצוא לפחות פעם אחת מישהו שהוא לא כזה. חבר אמיתי, שיהיה שם בשבילי, שידאג לי, ושלא ירצה אותי רק כי אני נראית לו "קלה להשגה".
"היי טורי!" קראה אמא כשנכנסתי הביתה. העדפתי ללכת לחדר ולנעול את עצמי שם מאשר לתת לה להתחיל עוד שיחה ארוכה על היום שלי בבית הספר. זה ממש לא משהו שאני רוצה לדבר עליו.
"את לא אומרת לי שלום בחזרה?" אומרת אמא בקול המנסה לעורר רגשות אשם.
"שלום." אמרתי ועליתי לחדרי.
לא ידעתי מה לעשות. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות עכשיו זה להתחבר לפייסבוק, אני לא רוצה שכל ה"חברות" שלי ינסו לבקש סליחה על זה שהן ריכלו עליי מאחורי הגב. אני לא רוצה להתמודד עם זה עכשיו. לפתע שמעתי דפיקה חלשה בדלת.
"טורי, אני צריכה לצאת עכשיו, אבל אם את רעבה יש אורז בסיר ועוף בתנור."
זה קצת מוזר, תמיד כשהייתי מבואסת הייתי רעבה, אכלתי כל היום. אבל היום זה אחרת, אני ממש חסרת תיאבון. אולי כדאי שאצא קצת מהבית, מישהו צריך להוציא את אנג'ל לטיול.
אנג'ל היא הכלבה שלי, היא פינצ'רית קטנה ולבנה.
מצחיק אותי שללכת ברחוב עם אנג'ל באמת הצליח להרגיע אותי. למשך המון זמן, פחות או יותר התעלמתי מאנג'ל, היא שמחה שחזרתי לתת לה קצת תשומת לב. כנראה שהיא היחידה שאוכל להיות איתה בימים הקרובים. אין לי אף אחד אחר חוץ ממנה, כולם נטשו אותי ותקעו לי סכינים בגב. זה נותן לי זמן לחשוב על דברים: על כל האנשים שהסתובבתי איתם, על הדרך שבה התדרדרתי בלימודים… ואיך יכולתי לשכוח את הכלבה שלי? אהבתי אותה כל כך פעם. היא הייתה הדבר הכי קרוב אליי בעולם.
התחלתי לשמוע צליל עולה ויורד. אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת שזה.. בבקשה רק לא זה.. פחד עטף אותי ובלי לשים לב עזבתי את הרצועה של אנג'ל. נפלתי על הברכיים, ודמעות זלגו מעיניי. הצליל ששמעתי הוא הצליל הנוראי ביותר שתושבי ישראל יכולים לחשוב עליו – אזעקה.
אני יושבת על שפת המדרכה, בוכה. מחכה שהאזעקה תסתיים, שהסיוט הזה יעבור. הייתי כל כך מפוחדת שלא שמתי לב שאנג'ל ברחה. לא שמתי לב לכל האנשים שעומדים מסביבי וצועקים לי להתחבא. הייתי מפוחדת, אם הטילים הגיעו עד לחיפה – המלחמה התחילה.
קצב הנשימה שלי עלה, יכולתי לשמוע את פעימות הלב דופקות במהירות ופניי נהיו חיוורות.
אני כבר לא יודעת אם האזעקה עדיין נמשכת או שזה רק הפחד שמשפיע לי על הראש. אני מצטערת על הרגע שיצאתי מהבית, אם רק יכולתי להיות עם ההורים שלי עכשיו, במקלט, אולי כל זה לא היה קורה לי, אולי לא הייתה לי את תחושת הפחד הנוראית הזאת אבל מה שבטוח – לא הייתי מאבדת את אנג'ל.
עכשיו אני בטוחה שהאזעקה הסתיימה. קמתי על הרגליים ומחיתי את הדמעות מפניי.
"אנג'ל!" צעקתי בחוזקה. אני מקווה שכלום לא קרה לה..
פניתי אל אחד האנשים שעמדו לידי ושאלתי אם הוא ראה לאן אנג'ל הלכה. הוא חייך, הצביע על הגבעה ואמר בשקט "הכל יהיה בסדר".
הסתכלתי על הגבעה וחייכתי חיוך מטופש. יש לי משם כל כך הרבה זיכרונות, זה היה כמו הבית השני שלי. אני ואנג'ל שיחקנו שם ביחד כל יום, שם פגשתי את החברים הכי טובים שלי, ושם ראיתי את האהבה הראשונה שלי. אני מניחה שבגלל זה הפסקתי ללכת לשם, לא רציתי לראות אותו שוב אחרי שגיליתי שהוא כמו כולם, רק רוצה כבר לשכב עם מישהי.
הגבעה הייתה מקום יפיפה. עצים ורודים וירוקים, פרחים צבעוניים ודשא ירוק בכל מקום. היינו יושבים שם שעות ומשחקים, מדברים, צוחקים, אבל הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להירגע ולהתגלגל על הדשא. תמיד הייתי חוזרת משם מאושרת, ואנג'ל הייתה מקשקשת בזנב למשך שעות. אני מבינה למה היא רצה לשם, ואם לומר את האמת, אני גם שמחה שהיא רצה לשם. התגעגעתי למקום השמח שלי, יהיה נחמד לצחוק ולהתגלגל שם כמו פעם. אולי זה מה שאני צריכה כדי להעלות את מצב הרוח שלי.
רצתי לגבעה, קוראת לאנג'ל בקול. לא באמת חשבתי שזה יצליח, אבל זה עבד, מצאתי את אנג'ל שלי. אבל משהו לא בסדר. האוזניים שלה למטה, הזנב לא מקשקש והפרצוף שלה נראה עצוב. חשבתי שאנג'ל אוהבת את הגבעה. עליתי איתה למקום הישן שלנו, שתמיד קראנו לו "גבעת המשמשים". קראנו לאזור הזה כך משום שהיה שם עץ משמש גדול שהיינו משחקים סביבו. היו פעמים שהיינו קוטפים ממנו את המשמשים ומשחקים איתם, ולפעמים גם אכלנו אותם.
הסתכלתי על גבעת המשמשים בתדהמה, כל המקום היה הרוס. אם לא הייתי יודעת אחרת הייתי אומרת שהטיל פגע בו. רצתי אל העץ הגדול שהיה זרוק על הדשא.
הם גדעו את עץ המשמשים, הרסו לי את זיכרון הילדות הגדול ביותר שאי פעם היה לי. אני חייבת לדעת מה קרה, מי גרם לזה, אבל אין לי זמן לזה עכשיו. אני חייבת ללמוד למבחנים, לתיאוריה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתדרדר ככה עוד פעם. הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו עם החיים שלי.