שרה-פרק 1

שמש. חום . אגלי זעה זלגו על לחייה והחום הכבד העיק עליה ,אבל היא המשיכה לעבוד במרץ.היא אימצה כל שריר בגופה,היא ידעה שעליה לגמור לאסוף את היבול לפני בוא הקור ,אחרת לא יהיה לה מזון לחורף ואז תצטרך שוב להסתמך על משפחת רבגון.'אני לא יכולה לנצל אותם עוד' חשבה לעצמה, 'אני חייבת ללמוד להסתדר בעצמי'. העבודה נמשכה זמן רב.לקראת הצהריים היא החליטה לנוח.היא ניגשה לבאר ששכנה ליד ומילאה לה מים.היא שתתה אותם בשקיקה.'אולי אחרי הכול אוכל להסתדר בלי כול היבול. אני אמכור את צמחי המרפא וכך אשלים את החסר' הרהרה לעצמה בעודה חוזרת לשדה.
לפתע נשמעו קריאות מרחוק ודמות קטנה הלכה והתקרבה אליה ."שרה! שרה!" ,היא זיהתה את הקול מיד 'זה אמטון' חשבה לעצמה בעודה מחייכת.הילד הקטן כבן השש הלך והתקרב תוך שהוא צועק את שמה ."טון-טון!" החזירה לו קריאה ,"מה אתה עושה פה?" שאלה כאשר התקרב אליה.
אמטון התנשף ,ניסה להסדיר את הנשימה וענה לה בקול מתוק "אימא אמרה שאלך לבקש ממך עוד מהתרופה שנתת לה מקודם,הכאבים בגב חזרו,היא אמרה שנשלם לך אחר כך " .אמטון היה הבן הצעיר ביותר במשפחת רבגון שגרה כמה קילומטרים טובים מביתה של שרה.
שרה הסתכלה עליו וגומת החן שלה הופיעה פתאום בברור כשחייכה כאשר ראתה שהוא עונד את שרשרת העלים היבשים שהכינה לו. "תגיד לאימא שאם מישהו פה צריך לשלם-זאת אני. " היא חייכה אליו בחינניות. "אני רואה שאתה עונד את השרשרת שהכנתי לך" אמרה.
"כן! אני גם זוכר את התפקיד של כל עלה ומה הוא מרפא!" ענה בהתלהבות.
לפתע שאלה שרה בדאגה "רגע,איך הגעת לפה?הלכת את כל הדרך לבד?".
"לא. ורגן הגיע-" היא חייכה לשמע השם."הוא נסע לאדון ירמוח עם הסוסים אז הוא לקח אותי בדרך. ובגלל שהוא חזר אימא אמרה שהיא תכין עוגת תפוחים מהעץ ששתלנו.היא אמרה גם שתשמח אם תצטרפי אלינו הלילה כי המרגלים אצל המרגו אמרו שהם חוששים מעוד מתקפה הלילה.ואימא אמרה שזה לא טוב שתהיה לבד בבית ."
"תגיד לאימא שלך שאני מאוד מודה לה על ההזמנה,אבל יש עוד אנשים שהזמינו צמחי מרפא ולא הספקתי להכין לכולם .וחוץ מזה ורגן בטח רוצה לנוח ולא ישמח אם אפריע". אמרה לו שרה.
"מה אכפת לי מורגן? אם הוא רוצה הוא יכול לישון,ואני ואת נשחק יחד".
היא שקלה את העניין תוך שהיא בוהה בפרצופו המתוק והמתחנן של אמטון וענתה,"טוב נכנעתי ,אבוא. אבל קודם אני צריכה להניח את התבואה באסם ,להכין לאימא שלך את התרופה ולהתלבש טוב?" שאלה בחיבה.
"טוב" ענה לה אמטון עם חיוך שובב. "אבל אני רוצה לבוא איתך לבקתה המוזרה שלך עם הצמחים והמשחות ולראות איך את מכינה את התרופה ".
"בסדר גמור,בוא".הם החלו ללכת לכיוון האסם.שרה הניחה שם את מה שהספיקה לאסוף ואז הם פנו לכיוון בקתת עץ קטנה ששכנה ליד הבית.מבחוץ ,הבקתה נראתה רגילה לחלוטין,אבל כאשר נכנסו פנימה ,ריחות מוזרים החלו לעלות באוויר וצמחים מיובשים נראו בכל מקום. אמטון ניגש לאחד מפינות החדר והתיישב על הדום עץ קטן שהיה שם בעודו צופה בשרה .שרה החלה בעבודה מיד,קודם היא לקחה מעט מצמחי המעירו המיובשים שאספה בשבוע שעבר,היא תחנה אותם והוסיפה מעט זירעוני קטקט. היא לקחה סיר מתכת קטן שבתוכו היו מים,והניחה אותו על מעמד מתכת יציב שמתחתו בערה אש. לאחר שרתחו המים היא הוסיפה מעט מהם לעיסה שהכינה וערבבה. כאשר העיסה הייתה מוכנה היא הניחה אותה בתוך צנצנת והגישה אותה ביראת כבוד לאמטון. "הנה התרופה .עכשיו-" היא הפסיקה לפתע בדיבורה כאשר שמעה צעדים מחוץ לבקתה .הצעדים הלכו והתקרבו במהירות.'הצעדים האלה לא מבשרים טובות' חשבה לעצמה ."טון –טון" אמרה בקול הרגוע והשקט ביותר שהצליחה להפיק."אתה רואה את השולחן הזה בצד? כנס מתחתיו ,כסה את עצמך בבד שמעליו ושמור על השקט לא משנה מה ".אמטון הביט בה במבט מפוחד ועשה כדבריה. בדיוק כשגמר אמטון לחסות את עצמו , שרה שחררה צווחה כשנפתחה הדלת בחוזקה ובפתח עמד אדם ,על ראשו כובע ועליו סמל.פרצופו היה מלא בצלקות ועיניו מביעות רוע.בידו החזיק פגיון. שרה נחרדה למראה סמל העיט שעל כובעו שאישש את חששותיה "מרגו" אמרה בקול חלוש אך ברור.
האיש הביט בה בחיוך מרושע ואמר "אני רואה שאתם לא כל כך מטומטמים אחרי הכול . את יודעת לזהות את הסמל שלנו-זה הכי חשוב" .שרה הרגישה כיצד ליבה פועם בחוזקה כאילו הוא הולך להתפוצץ בכל רגע.היא החלה להתנשם במהירות. "מה אתה רוצה?" שאלה באומץ.
איש גיחך ואמר "מה אני רוצה?! אני רוצה שאתם, הורדנים, תעזבו את המקום הזה אחת ולתמיד! זה מה שאני רוצה!" הוא חיכה מעט על מנת לראות את תגובתה ,משלא הגיבה אמר "אבל כרגע יש לי משימה קטנה יותר.כרגע המשימה שלי היא לדאוג שאת וכל האנשים מהבתים ברדיוס של חמישה קילומטרים מכאן –תמותו ,ואז נוכל להשתלט לכם על השטח" חיוך שטני התפשט על פרצופו.
היא הביטה בו בפחד.אבל היא ידעה שעליה לנסות לצאת מהמצב הזה.היא תרה בעיניה במהירות אחר דבר מה שבעזרתו תוכל להתגונן מהרוצח השפל שעומד מולה.לפתע נזכרה כי השאירה את המגל שלה בפינת החדר בה התחבא אמטון.לרגע אחד היא החלה לפזול לכיוון אבל אז חשבה לעצמה 'סיכויי אינם גדולים גם ככה,ואם אלך לפינה לקחת את המגל-הוא יגלה את אמטון'.
כאשר הבחין המרגו בעיניה הרצות הלוך ושוב בחדר בחיפוש אחר מנוס אמר ברשעות." אין לך דרך להימלט מכאן ילדונת.אני חכם ממך פי מאה וחזק ממך פי אלפיים" הוא עצר לרגע כדי לחזק את אימת קולו והוסיף "חוץ מזה כפי שאמרתי לך,יש לי עוד תוכניות להערב אז אם לא אכפת לך לתת לי לסיים את זה מהר יותר".בעודו אומר זאת, הקריב את סכינו לצווארה והיא החלה לצעוד אחורה על מנת למנוע מהסכין לגעת בה. לפתע צץ במוחה רעיון ,היא התקדמה לאט לעבר סיר המים שעד לא מזמן עמד על האש,היא קיוותה בכל ליבה שהמים עדיין רותחים. המרגו התקרב לאט לכיוונה עד שנראה כי המרוץ האיטי הזה נמאס עליו.
"הפסיקי להתרחק! את רק דוחה את הגורל שלך. את צריכה להודות לי שאני לא זורק עלייך את הפגיון מפה,זה יכול לכאוב יותר". הוא החיש את צעדיו עד שהגיע למרחק דקירה ממנה.הוא לקח את הפגיון אחורה בתנופה על מנת לדקור אותה,אך שרה הייתה זריזה ממנו.היא הושיטה את ידה לסיר המים,והניפה אותו לעבר פרצופו של המרגו.המים הרותחים נשפכו על פרצופו ועל בגדיו, הוא פלט צווחת כאב נוראית. הוא נופף בידיו עם הפגיון ללא כיוון מכיוון שלא ראה דבר. באחת מההנפות הוא גרם לחתך בבטנה של שרה.היא הרגישה את דמה מתחיל לזרום,אך היא לא בזבזה את הזמן.היא חבטה בראשו בסיר שנית .מרוב הלם,הוא זרק את הפגיון על הרצפה וכיסה את ראשו ועינו בצווחות כאב. שרה מיהרה ונטלה את הפגיון שהיה זרוק כעת על הרצפה .היא קירבה את הפגיון לצווארו והסתכלה עליו בעינו שלא נכוותה,אזרה אומץ ואמרה "לך מכאן! עכשיו! ואל תחזור.".
לרגע הוא נראה היה מופתע מכל מה שהתרחש ידיו כיסו על פרצופו השרוף והוא נאנק אנחת כאב.ידיו היו מלאות כוויות גם הן ושניהם ידעו כי עם עין אחת ,ידיים שרופות וללא פגיון הוא לא יוכל להביס אותה ולמזלה בעינו האחת לא יכול היה לראות בבירור את הדם שזב מבטנה כתוצאה מפגיעת הפגיון 'הוא כנראה חושב שפגע באחד הצמחים' חשבה לעצמה.ידה רעדה וכעבור רגע איפס עצמו התוקף ואמר בלעג " מה?לא תהרגי אותי? את ילדה קטנה ופחדנית." "קדימה!" התגרה בה ,"הרגי אותי".
שרה רק המשיכה להתבונן בו ואמרה "עזוב- עכשיו! ואל תחזור או שבאמת אהרוג אותך!"
"פחדנית שכמותך!" צווח עליה כשהחל ללכת אל מחוץ לבקתה. הוא נאנק אנקות כאב קלות.וניסה להסתיר את הכאב החזק שחש ואת רצונו העז ללכת משם .הוא הסתובב אליה לרגע ואמר "את רק דוחה את הגורל ילדה.את רק דוחה את הגורל…..".
לאחר שיצא שרה חיכתה כמה רגעים ויצאה החוצה לוודא שאין שם איש.משחזרה,רכנה אל מתחת לשולחן בפינת הבקתה ואמרה בשקט "טון -טון,אתה יכול לצאת, הוא הלך".אמטון הסיר מעליו לאט לאט את הבד שכיסה אותו וסקר בעין מפוחדת את החדר כדי לוודא שהתוקף אכן הלך. כשראה שהחדר פנוי יצא מהשולחן וחיבק את שרה חזק.
"אני מפחד שרה.אני מפחד…." אמר בשקט . שרה החזירה לו חיבוק חם ואימהי.כשהרחיקה אותו ממנה בעדינות ,היא הסתכלה על החתך בבטנה והחלה להרגיש את הכאב שפילח את גופה.
אמטון הסתכל על הדם שנזל ממנה ושדבק לבגדיו כשחיבק אותה "שרה! יורד לך דם! בואי נלך לאימא שרה! בואי נלך לאימא!" הוא החל לבכות ולהתחנן שתבוא איתו הביתה.
שרה הסתכלה אליו בחיוך קטן ואמרה "אני בסדר גמור אמטון,אני רק אחבוש את השריטה הקטנה הזאת ונלך לאימא ." היא התאמצה כל כך לא להראות את הכאב הרב שחשה. 'החתך לא כל כך עמוק' חשבה לעצמה. 'אחבוש אותו ,אמרח קצת משחת זרקיף ואלך לבית רבגון' .
היא מרחה על החתך משחה ,חבשה אותו ואז החלה לאסוף תרופות וצמחים ככל שיכלה.היא ידעה שיכול מאוד להיות שהמורג יחזור עם תגבורת בקרוב.לכן היא ניסתה לארוז כל מה שיכלה. לאחר שסיימה לארוז את התרופות והמשחות,פנתה מהר לעבר הבית ואספה משם אוכל ,לחם יבש,צימוקים ,וכל מה שיכלה להכניס לשני תיקי הגב שלה.במשך כל הזמן הזה כאבים חזקים תקפו אותה מהחתך,אך היא לא הוציאה הגה.
לפתע נשמעו פרסות סוסים מבחוץ 'אוי לא.הם חזרו!' אמרה לעצמה שרה. היא הסתכלה על אמטון שהיה לצידה ,והוא כמבין הלך מאחורי המיטה והתחבא. היא לקחה את הפגיון שחטפה מהתוקף והתקרבה לעבר הדלת. היא שמעה צעדים מתקרבים כשהתחבאה מאחורי הפתח ….' תתקרב עוד קצת מוג לב…עוד קצת……עוד קצת…' אמרה לעצמה בעודה מחכה לבואו של התוקף הנוסף. לפתע ראתה נעל נכנסת לבית ,בלי לחשוב פעמים הניפה את הפגיון בצעקה ,בעוד ידה באוויר היא עצרה במהירות.
"ורגן ?"שאלה בהפתעה.נער תכול עיניים וכהה שיער ,גבוה ,כבן גילה של שרה הסתכל עליה במבט מבועת.
"שרה? מה את-" החל לשאול כששם לב לפתע שאינו רואה את אמטון ,
"היכן אמטון? הם לקחו אותו? הם עשו לו משהו?" החל לשטוף אותה במרץ שאלות מבלי לתת לשרה הזדמנות לענות.כאשר פתאום הגיח אמטון מאחורי השולחן ורץ לחבק את אחיו.
"ורגן! אתה כאן! בדיוק הינו בדרך הביתה. היה כאן מרגו אחד והוא חתך את שרה,אבל הוא לא ראה אותי ושרה שרפה אותו וצעקה עליו שילך. והמוג לב ברח." סיפר אמטון בגאווה מלאת חרדה.
"הוא חתך אותך?" שאל ורגן בדאגה רבה.
"אני בסדר גמור,זו רק שריטה. וחוץ מזה כבר חבשתי אותה." ענתה לו שרה.
"את בטוחה?" שאל שנית.
"כן,אני בטוחה.עכשיו כדאי שנלך לפני שהם יחזרו".
"בסדר,הבאתי את הסוסים-הם בחוץ".
שלושתם יצאו החוצה לעבר שני הסוסים כשלפתע אחז את שרה כאב נוראי.היא חשה כאילו דקר אותה המרגו שוב ושוב ושוב ולאחר מכן שפך עליה חומצה. היא התקפלה בכאב בעודה מחזיקה את הבטן . היא שמעה את קולותיהם העמומים של אמטון וורגן קוראים לה,אבל היא לא יכלה לענות.הכאב נמשך והתחזק עד שאיבדה הכרה.