Love Twins- פרק 4

דייסון הביט בבוס שלו באדישות, מחכה לתשובה. "נו, אתה מתכוון לגלות לי?" הוא התיישב מול המנהל. "מה אתה כבר יודע?" המנהל הביט בו במבט של תיעוב, "אני יודע ששמך הוא אוסטין, התגרשת לפני עשר שנים ולקחת את הבת הקטנה שלך איתך בזמן שהגרושה שלך לקחה את הבן, הם תאומים, וששלחת את הבת שלך לגור עם סבתא שלה במשך שלוש שנים" דייסון אמר במהירות והסתכל במבט בטוח לעבר אוסטין. "אתה יודע די הרבה, יחסית למורה להיסטוריה.." אוסטין נאנח, "אז עכשיו אתה מתכוון לגלות לי מה הולך כאן?" דייסון המשיך לחקור את אוסטין, "ולמה שאני אגיד לך? אתה בסך הכל מורה, זה לא עניינך מה אני חושב" אוסטין אמר בכעס. "ההפך, זה כן ענייני, אם אני רוצה שהתלמידים שלי יהיו בטוחים, בייחוד כשזה נוגע לסיפור חיים כמו זה" דייסון גיחך, "בנוסף, אני יודע כמעט כל דבר עליך, לא משנה מה תנסה, תמיד יהיו לי דברים להפעיל נגדך, אני יודע מה החולשה שלך, המנהל אוסטין.." דייסון נעמד במבט זומם. "ועכשיו, אתה מתכוון לגלות לי מה אתה מתכנן לעשות לילדים המסכנים שלך?" הוא קירב את פרצופו לפרצוף של אוסטין. "לא, אתה סתם מורה עלוב שמנסה להפיל אותי" אוסטין אמר ברצינות, "המ, מעניין, להפיל אותך הא? אני מבין שיש לך ניסיון בזה" דייסון גיחך, לפתע המראה של המורה האדיש והשקט נעלם, ובמקומו בא מורה ערמומי, עם חיוך זדוני על פרצופו. "כן, יש לי ניסיון עם זה..ואני בטוח שאתה יודע עם מי אם אתה כל כך מכיר אותי.." אוסטין נשאר רגוע לאור הסיטואציה. דייסון התקדם לעבר הדלת, "אתה מתכוון לרן? כן אני יודע, כמה נחמד יהיה לראות אותך נופל" הוא הביט באוסטין. "אל תעשה לילדים האלו שטויות אוסטין, הם בכל זאת הילדים שלך" מראהו האדיש חזר אליו והוא יצא מהחדר במהירות. 'מה הוא חושב לעצמו…אידיוט…' אוסטין חשב והמשיך לשתות את כוס הקפה שנשארה עומדת בקצה השולחן.

"אז הגעת לכאן אחרי שלוש שנים שגרת אצל סבתא שלך?" מיקוטו הביט בקלייר. היא הנהנה והמשיכה לאכול את הכריך שלה. "איך היה אצל סבתא שלך?" קיי הביט בה, "היה כיף, היא גרה בכפר קטן, ולמדתי אצלה בבית כיוון שלא היה אפשר לממן לי בית ספר קרוב" קלייר חייכה, "סבתא שלי לימדה אותי כל דבר שהיא ידעה, זה היה מעניין, ולפעמים עזרתי לה בגינה" היא הביטה לשמיים במבט חולמני. "למה נשלחת לשם בכל מקרה?" מיקוטו הביט במבט מסוקרן, "אבא שלי טס לחו"ל למשך שלוש שנים" קלייר השפילה מבט. מיקוטו וקיי החליפו ביניהם מבטים, הם ידעו מה הולך כאן, הם לא האמינו שזה מה שהוא עשה. "אבל דיברתי איתו בטלפון, וגם הכרתי כמה חברות מהכפר" קלייר חייכה והביטה בהם. "כשניפרדתי מהם, זה היה קשה, ההרגשה הזו של להיפרד ממי שאתה אוהב לזמן לא ידוע, ואין לדעת מתי תיפגשו שוב" קלייר מלמלה לעצמה והידקה את אחיזתה בקובייה. "אני בטוח שתפגשי בהן שוב, כלומר, תמיד יש את הזמן הזה, שאת נפגשת עם מי שאת אוהבת, והחלל הריק שהיה לך בלב נעלם לפתע" קיי בהה בשמיים בחיוך חולמני. "אתה מדבר כמו סבתא שלי, היא גם תמיד אמרה לי את זה, עד כמה חשוב לזכור את מי שאתה אוהב כדי שכאשר תפגו בו לא תשכח שזה הוא" קלייר חייכה. מיקוטו הביט בשניהם, הוא ידע על מה כל אחד מדבר, קלייר דיברה על חברותיה וקיי בכלל דיבר עליה. כאשר הוא שמע את דבריה של קלייר הוא גיחך מעט, "למה אתה צוחק מיקוטו?" קלייר וקיי הביטו בו, הוא רק חייך ובדיוק היה צלצול. 'האחים האלו זה משהו מיוחד' מיקוטו חשב לעצמו בחיוך.

קיי קם ממקומו למשמע הצלצול האומר ללכת הביתה, מיקוטו קם יחד איתו והביט בו. "אולי תציע לאחותך שנלווה אותה הביתה?" מיקוטו לחש לעבר קיי. "ל-למה?" הוא לחש בחזרה, "אתה רוצה להיות בקשר טוב איתה נכון?" מיקוטו לחש בכעס. "כ-כן צודק" קיי חייך, הוא הביט בקלייר והתקדם לעבר. "קלייר, מה דעתך שאני ומיקוטו נלווה אותך הביתה?" קיי הביט בה, "הייתי שמחה, אבל באים לקחת אותי" קלייר חייכה, "הבנתי" קיי גיחך, הם יצאו משער בית הספר כשמכונית שחורה וגדולה עצרה מולם. "נתראה מחר" קלייר חייכה, היא נכנסה למושבים מאחורה והמכונית נסעה. קיי נזכר איך היא עלתה למכונית ואיך המכונית נסעה במהירות כאשר הם נפרדו לעשר שנים, לפחות הפעם הוא יודע שהוא עומד לראות אותה כל יום. "זיכרונות רעים הא?" מיקוטו אמר באדישות. "כן.." קיי השפיל מבט ונאנח. קלייר הביטה בחלון לעבר הרחוב הראשי והומה האדם, 'מיקוטו וקיי…הם..הם אנשים טובים..' קלייר חייכה לעצמה. "על מה את מחייכת שם גברתי?" הנהג גיחך, "אני סתם חשבתי לי, היום הכרתי חברים חדשים" היא צחקקה. "חברים חדשים הא? זה נחמד" הוא חייך, שערו הלבן זז מהרוח שנשבה מהחלון והוא סגר אותו במהירות. הנהג תמיד הסיע את קלייר לכל מקום מאז שהייתה קטנה, הוא זוכר איך היא גדלה במהירות מבלי ששם לב, ובמיוחד איך בכתה במכונית שלו לפני עשר שנים. הוא הבין את הכאב שלה, ותמיד ראה אותה משחקת בקובייה ההונגרית במכוניתו, הוא נזכר איך פעם אחת אמר לה שהוא יכול לנסות לפתור לה אותה כי הוא טוב בחידות, אך היא התנגדה במהירות ואמרה שאם היא לא תעשה את זה לבד היא לא תוכל לפגוש את אחיה. הם הגיעו הביתה והוא הביט בה נכנסת בחיוך לבית.

מיקוטו נפרד לשלום מקיי והמשיך ללכת לעבר ביתו. העין השמאלית שלו שהייתה מתחת לפוני שלו כאבה לו, 'לעזאזל עם העין הזו' הוא חשב בכעס. מיקוטו חשב על היום שעבר, עד כמה צירופי מקרים יכולים לקרות, הוא נזכר כבר מכשהוא וקיי היו קטנים קיי סיפר לו על אחותו, ועד כמה מעצבנת היא הייתה אבל בכל זאת חמודה. הוא נזכר למראה הקובייה המבולגנת שקיי הביא כל פעם לגן ונשאר לשמור עליה מפני כולם, וכל פעם שאחת הגננות רצתה לקחת ממנו כדי שישחק עם החברים לגן, קיי היה בורח ומסתתר מתחת לשולחן שבו מיקוטו היה מצייר. "אנחנו נהיה החברים הכי טובים מיקוטו" המשפט הזה עבר בראשו של מיקוטו באותו הרגע, גיחוך קל עבר בו והוא המשיך לקרוא בספר שהיה בידו. לפתע מכונית מזדה בצבע לבן עצרה לידו. מיקוטו הסתכל עליה במבט אדיש, "ידעתי שאמצא אותך כאן" רן חייך אליו דרך החלון, "תעלה" הוא הביט במיקוטו ומיקוטו נכנס למושב שליד הנהג. הספר עדיין בידו, הוא המשיך לקרוא בו בעניין רב, "חשבתי שאתה כבר תהיה בבית בשעה כזו" רן גיחך, "אספת עבורי את מה שביקשתי?" מיקוטו הביט ברן מבלי להוזיז את ראשו, "כן, דייסון כבר מחכה שם" רן הנהן והביט לעבר מיקוטו. "יופי" מיקוטו חייך חיוך מרוצה ושעין את ראשו על משענת הראש. "תיקח אותי לשם" הוא גיחך, "מיד, אדוני" רן התניע את המכונית והם התחילו לנסוע.