העורב – פרק 1

"פה זה נגמר!"
"האהא! פה? לא, אני לא חושב!"
"אז תחשוב שנית! אין לך שום דרך לצאת מפה!"
"אה… כן… לגבי זה…" *קליק* "יש לך שתי דקות"
"אההה, ברצינות? אני עף מפה!"
אוקיי. רגע. בואו נעצור פה… אתם רואים אותי רץ במסדרון, כשמאחורי אש מנסה לשרוף אותי, ואני קופץ מהחלון, ואז אני עומד ליפול מגובה של עשרה מטרים. זה… קצת מורכב לכם. כדאי שאני אתחיל מההתחלה התחלה…! כמובן לא מהכי התחלה, ז"א איך העולם נוצר ושטויות… אבל מה שאני עומד לספר לכם… זה הסיפור שלי…!

—העורב—

גשם קר כול כך. כל התושבים כאבן. מתים. שמים קודרים. בתים הרוסים. אש. אופל. דיכאון. הכול במקום אחד, הכפר "פלאוור ווד". אין שום סימן לחיים, או אפילו תזוזה. הדברים היחידים שזזו היו האש והגשם, הם שיחקו אחד עם השני. מי ינצח את מי. אבל שניהם תמיד הפסידו. רוח, העיפה את הקש שהיה ליד אורוות הסוסים. הקש עף, ואז נישרף באש. הכול היה שחור, חוץ מהאש שהאירה חלק מהמקומות באור כתום.
רעש של לוחות עץ עבות נשברות בא מבית שנישרף. הם זזו. והם נפלו על רצפת הבית השרוף. נשמע קול של שיעול. מישהו משתעל בין לוחות העץ האלה. יצאה משם יד. היד הייתה עם כפפה שחורה, האצבעות היו חשופות. יצא משם עוד יד, גם עם כפפה. ואז יצא משם ראש שהיה מכוסה בגלימה שחורה. אבל הפנים היו מוסתרות. האיש השתעל נואשות. הוא הצליח לצאת מכול לוחות העץ. הוא התכופף על המרפה מעץ, עומד על ארבע. נושם ומשתעל. הוא קם לאט. קצת מתנדנד. אבל בסוף הוא הצליח לעמוד כראוי. הוא פתח את עיניו, ובגלל האור של האש שהאיר אותו, אפשר היה לראות את עיניו. הם היו חומות-שחורות.
האיש יצא מן הבית ההרוס בצליעה. הוא שם את ידו הימנית בחזהו. עדיין מתנשף ומשתעל. הוא מתקדם לכיוון מסוים, כשראשו מורכן למטה. הוא הולך באיטיות לכיוון פסל גדול. הפסל היה חצי הרוס. אפשר היה לראות בדמיון את הפסל בשלמותו. רואים אישה עומדת, עם ידיה מורמות לצדדים, ויש בהם לפידים של אש. האישה הסתכלה לשמים, ובימים מיוחדים אפשר היה לראות את עיניה זוהרות בצבע סגול שחרחר או לבן צהבהב.
האיש התקדם לפסל. הוא עמד מולו. וישר נפל על הברכיים. הוא הסתכל על האדמה השחורה.
"יש אור באופל, ואופל באור. המטרה שלי תמיד היא לבחור. להיות הרע או להיות הטוב. אחרת, תשלם את החוב" זה מה שהיה רשום על הבסיס עליו עמד הפסל. האיש הסתכל על מה שהיה כתוב.
הוא שוב הסתכל לאדמה, והרים את ראשו. המוות הזה, נגרם על ידי משהו לא נכון. משהו מוזר. פצצה. היא הייתה תקועה באדמה, שבורה לשנים. בקצה ההרוס של החלק שהיה תקוע באדמה, היה את האות 'B' באדום. ובחצי השני שהיה מונח על האדמה, בקצה ההרוס, היה גם את אותה אות בצבע אדום.
האיש קם ממקומו. הוא שפשף את צווארו, ונגע במשהו. משהו קריר. היא החליק את האצבע שלו על הדבר הקריר. הוא המשיך להחליק אותה, עד שהגיע למשהו שהרגיש כמו ידית. הוא לקח את כול ידו הימנית, החזיק בידית ושלף את החפץ מהגב.
זה היה להב עגול. הוא החזיק בידית שהייתה באמצע הלהב, כך שהיה רווח לאצבעות וכול כף היד. הידיות הייתה מחוספסת, והלהב היה אפור ובקצוות הוא היא לבן. הוא שם את הלהב מול עינו, בוחן את החדות שלו. הלהב אכן היה חד. הוא התחיל לסובב את ידו במקום כמה פעמים, ואז הלהב התחיל להסתובב במקום. הוא הפסיק לסובב את היד, והסתכל על הלהב, הוא המשיך להסתובב.
הוא הסתכל מעט על הלהב. וללא היסוס, זרק אותה לכיוון מסוים. הלהב ניזרק. וישר חזר לידו של האיש. הוא היה מופתע. הוא זרק את הלהב שנית, והפעם בזמן שהלהב עפה, הוא הרים את ידו באוויר. הלהב חזרה ישר לידו. יש משהו בלהב הזה. הוא החזיר את הלהב לגבו.
הוא הסתכל על הפסל שנית. ולפתע העין הנותרת של הפסל התחילה לזהור באור לבן צהבהב. זה היה אור בהיר כשמש. האיש הסתכל על הפסל. ולפתע, האיש ראה שביל של אור שקוף מעט שהוביל ליער. לא היה שום דבר אחר לעשות, חוץ מללכת לכיוון אותו שביל.
האיש לא דיבר, לא ידע את שמו, לא ידע מי הוא, ולא ידע מה המטרה שלו.