אנשי האבן

היא גרה בעיר סואנת, בגורד שחקים בקומה ה-17. לדירתה בת ה-4 חדרים היה נוף אל מחוץ לעיר. איש מעולם לא יצא ממנה בחורף. היא לא ידעה למה. מסביב לעיר היה שדה בר ומאחוריו יער. בשדה הבר היו מפוזרים פסלים של אנשים.
כפי שאימה סיפרה לה, אלה היו אנשי האבן. בחורף הם היו נעלמים. אימה לא סיפרה לה יותר על אותם אנשים. בקיץ הם היו חוזרים, לאותו המקום בדיוק, באותה התנוחה בדיוק. זה היה דבר מאוד מוזר. ואיך שהוא, היא הרגישה שהיא שייכת למקום אחר.
לא לכאן. למרות שזהו הבית הטיבעי שלה, כאן נולדה.
היא מעולם לא נפגשה עם מים במקומות ציבוריים. כשהייתה שוטפת כלים בילדותה, הייתה אימא שלה סוגרת את החלונות, סוגרת את הדלת, בקיצור, אוטמת את המקום לגמריי. כשגדלה מנעה ממנה להיות במגע עם מים לגמריי.
היא עדיין לא הבינה למה, אבל היא לא רצתה להמרות את פי אימא. לכן לא התווכחה.