הוא חינך את ילדיו להעריך את מה שבידיהם, כי יום אחד זה יעלם.

הסתובבת עם חברים בחוץ ב22:30 עם סיגריות ביד.
צחקתם, חייכתם, דיברתם… ואיך אפשר לשכוח?! עישנתם תוך כדי.
הלכתם לקצה הרחוב, לחנות של יוסי השכן כדי לקנות משקאות חריפים.
עד שאתה רואה בחורה יפה מסתובבת לידך.
מסתכל עליה, לא יכול להזיז את העיניים.
אתה ניגש אליה ומדבר איתה, מכיר אותה… בשתי מילים- מתחיל איתה.
אתה לוקח את השם והשם משפחה שלה, כדי למצוא אותה בפייסבוק…
אתה אומר לה "ביי" וממשיך להסתובב עוד קצת עם חברים שלך.
מכיר עוד בנות בדרך, (זאת אומרת… מתחיל איתן) אם לא ילך עם אחת- יש את האחרת. לא ככה?
שיחה נכנסת מאמא שלך.
"תסנן אותה." חבר שלו אמר לו.
ענית בכל זאת.
-צחוקים ברקע וקללות נזרקות לכל עבר, חברים שלך נשמעים שיכורים-
"אמא, מה את רוצה?"
"איפה אתה?" החזירה בתשובה מהירה.
"אני אדבר איתך אחר כך, ביי."
ניתוק.
האמא המודאגת החזיקה את הטלפון ביד, השם שלך מופיע לה באנשי קשר.
האמא המודאגת מפחדת להתקשר שוב, מה תגיד לה פעם הבאה?!

התחלת ללכת שיכור באמצע הכביש, מקלל כל אבן שמתנגשת לך ברגל,
מבהיל חתולות עם חברים וקור כלבים בחוץ.
חברים שלך אומרים שלום אחד לשני וכל אחד ממשיך לדרכו עם בקבוק בירה ביד.
אתה מגיע הביתה תשוש, לא רואה כלום בעיניים חוץ מאת אמא מטושטשת.
"איפה היית?!" היא שאלה בכעס.
"אמא, לא עכשיו. אני הולך לישון." ענה במהירות.
האמא ישבה על הספה עם ידיים על העיניים ומרפקים נוגעים בברכיה והתחילה לבכות.
הנער לא שמע כלום, האם בכתה בשקט.
כך ישבה על הספה במשך חצי שעה ובסופו של דבר נרדמה עד הבוקר.
התעוררת עם עיניים לתקרה.
קמת וצחצחת שיניים. באותו הזמן הסתכלת במראה. הסתכלת במראה כמעט 5 דקות רצופות והשתתקת.
מיד העלמת את המחשבה והלכת למטבח.
חיפשת מה לאכול ומצאת את המאכל האהוב עליך. בסגירת הדלת של הארון, הערת את אמא שלך.
היא פתחה עם העיניים בבהלה, הסתכלת עליה והיא עליך למשך חצי דקה.
המשכת להוציא אוכל, התיישבת על כיסא שהיה ליד השולחן ואכלת.
אמא שלך קמה והתיישבה לידך.
"בן שלי, השתנית. איפה הבן שהייתי יכולה לדבר איתו כל יום, הבן שלא היה מסנן אותי כשאני מתקשרת,
הבן שהיה אומר לי שהוא אוהב אותי ואני אותו, הבן שהיה שואל מה שלומי ואיך אני מרגישה, הבן שהיה מדבר איתי על הכל,
הבן ששמע בקולי…"
מיד עצרת אותה, העפת את הכיסא אחורה ואמרת בקול רם: "תעזבי אותי."
נכנסת לחדר כשאתה טורק את הדלת של חדרך מאחוריך.
אמא שלך הניחה את ראשה על ידה והשתתקה.

התחברת לפייסבוק כשאתה עצבני.
הוספת את הבנות שהתחלת איתן והאגו שלך לא נותן לך לשלוח להן הודעה.
מרוב התרגשות, הן שלחו בסופו של דבר הודעה.
הילדה ההיא, הנערה הזאת… לא שלחה הודעה. ממנה ציפית הכי הרבה.
"אבל היא אישרה אותי, אז למה היא לא שולחת הודעה?!" חשבת לעצמך.
שלחת לה: "?".
היא החזירה: "?".
"מה קורה?" שאלת.
"מעולה איתך?".
"מצויין".
התחלת לשאול שאלות.
ואחרי שהכרת אותה קצת יותר… שאלת אותה אם היא רוצה להיפגש.
היא השתתקה כמה דקות והחזירה בתשובה: "אנחנו בקושי מכירים…"
"טוב." הוא ענה.
היא לא ענתה, אפילו סגרה את השיחה.
"נמאס לי מגברים שמזלזלים בי, מה עשיתי רע?" היא חשבה לעצמה.
"נו, אל תהיי ילדה קטנה… בואי ניפגש." הוא אמר.
"לא רוצה. אני בקושי מכירה אותך." ענתה במהירות כשדמעות עומדות לה בגרון.
"לא צריך." ענה בחזרה.
היא השאירה את השיחה פתוחה, והוא סגר אותה.
האמא שאלה את הילדה אם היא רוצה לאכול… והילדה לא רצתה. כך הייתה בצום יום שלם.
נשבכה הילדה עם מיטתה, לא שתתה ולא אכלה. רק בכתה.
זאת לא פעם ראשונה שמזלזלים בה, שהיא פגועה מבנים.
עברו ימים שהם לא דיברו, הילד דיבר עם המון בחורות שהכיר, כתב להן על הקיר והן לו.
הגיב להן בתמונות, פגש אותן והתנשק עם כל אחת מהן. מיד אחרי הנשיקה, גמר את הקטע איתן.

הוא שכח את אותה ילדה, הבחורה הזאת.
היא המשיכה בחייה אחרי אותו יום שהכירה אותו, היא מצטערת על ההיכרות איתו.
פחדה להכיר עוד בחורים, עד שהכירה את אהבת חייה. הם חברים כבר שנה.

באחד מן הימים, יצאת החוצה עם חברים. כמובן שבשעה מאוחרת… זה מה שעושה אותך גבר! לא?
צחקת, עישנת, שתית. בדיוק כמו באותו יום.
סובבת את הראש, שמעת קול של צחוק, אותו צחוק כמו ששמעת כשהכרת את אותה נערה.
ואתה רואה אותה עם מישהו אחר. טוב לה, היא צוחקת והחיוך שעל שפתייה היה גדול ורחב. מלא באושר.
הם החזיקו ידיים והפלאשבקים עולים לך. הריח שלה, החיוך שלה, הגוף שלה נגע בשלך… הזיכרון הזה.
לא יכולת להסתובב לכיוון אחר.
היא לא ראתה אותך בכלל, לא התייחסה אליך. היא מאושרת עכשיו.
אחרי כמה דקות היא נעלמה לך מהעיניים עם אותו בחור שהחזיקה איתו ידיים וצחקה איתו.
חברים שלך המשיכו ללכת איתך ואתה השתתקת.
"מה אתה שותק?" חבר שלך שאל.
"אני צריך ללכת." אמרת.

הגעת הביתה, אמא הייתה בעבודה. נכנסת לחדר והתחברת לפייסבוק.
נכנסת לפרופיל שלה, הסתכלת ממתי הם חברים, ולא מצאת את התאריך האחרון שהם עשו מערכת יחסים.
הבנת שזה קרה ממזמן.
שלחת לה הודעה: "אני מתגעגע אלייך…"
חיכית יום, יומיים ואפילו שלושה… והיא החזירה תשובה.
"אני מצטערת, אני מאושרת עכשיו."
הילד הבין שהפסיד אותה. הוא התחנן שתחזור לדבר איתו. הוא חיזר אחרייה והיא לא רצתה.

זה היה יום שישי, אמא בישלה את ארוחת הערב, הגישה לעצמה לאכול וישבה בשולחן עם הצלחת.
האמא רגילה לאכול לבד כבר מתקופה ארוכה.
הילד נכנס הביתה עם זר פרחים ביד, האמא עצרה לאכול.
"אמא, זה בשבילך.
אני מצטער על כל הכאב שגרמתי לך,
על שזלזלתי באמא מדהימה כמוך.
שלא ויתרה עליי למרות שהייתי מתייחס אליה בזלזול.
אני מצטער על הדמעות שהזלת על פנייך היפות.
אני מצטער שסיננתי אותך והתעלמתי ממך.
אני מצטער שטרקתי את הדלת מול פנייך,
אני מצטער שלא הקשבתי בקולך, אמא!"
האמא חיבקה אותו ונישקה אותו.

מאז, הוא לא שתה, לא עישן, לא התחיל עם המון בחורות, לא זלזל באמו ולא בכל בחורה שהכיר.

העריך את אמו ואפילו הייתה לו חברה חדשה.
הוא התחתן איתה, חגג איתה ועם אישתו חגים ועשה עם אישתו ילדים.
הוא חינך את ילדיו להעריך את מה שבידיהם, כי יום אחד זה יעלם.