לחיות באגדה- פרק 6

באופן די מפתיע, נראה היה שהיא לא זיהתה את השיר. "את באמת לא מזהה את השיר הזה?" שאלתי בהפתעה.
"לא, אבל זה שיר יפה." היא הייתה כנה. "נגני עוד."
בגלל שזה קארמה רעה לשעמם נסיכה (או משהו כזה) המשכתי לנגן.
"את מנגנת יפה." היא אמרה לבסוף. הפסקתי את הנגינה ופוקקתי את אצבעות ידי השמאלית. "תודה."
נמאס לי לנגן, אז התחלתי להחזיר את הגיטרה לתיק שלה. "מה הדבר הזה איתו את סוגרת את התיק?" היא שאלה אותי, מצביעה על הריצ'רץ'.
"זה… רצועת קסם. שסוגרת ופותחת דברים." אין לי כוח להתחיל להסביר מה זה ריצ'רץ'. ההסבר יהיה ארוך מדי, ובכנות- אני לא מתמצאת בתולדות הרוכסנים.
יסמין נראתה נלהבת מהרעיון. "אפשר לפתוח ולסגור את זה בעצמי?" היא שאלה. לא מצאתי כל רע באפשרות, אז הנחתי לה למשוך את הריצ'רץ במורד ובמעלה תיק הגיטרה, בעוד הגיטרה עוד אחוזה ביד שלי.
"אממ…" כחכחתי בגרוני. "יסמין? אני רוצה להכניס את הגיטרה לתיק." היה לי מוזר לקרוא לה ככה. כמו לדבר לעצמי.
היא פסקה מההתעסקות בסגירת ופתיחת התיק, וצחקה. "בוודאי, קחי."
כשהגיטרה הייתה ארוזה בתיקה ומוטלת על הכתף שלי, היא משכה את ידי כדי להמשיך בסיור.
הפעם היא באמת הראתה לי את הארמון, ואין ספק שהיה מדובר במבנה מרהיב מבפנים ומבחוץ.
האולמות הפנימיים היו מקושטים בצורה מפוארת, אבל לא מעיקה על העין- שילוב מושלם בין הצבעוניות והקישוטים. היו אולמות אוכל מפוארים, חדרי שינה גדולים עם מיטות רחבות ידיים שרק הזמינו לקפוץ עליהם ולשקוע בשינה…
זה היה הרגע בו הבנתי שאני עייפה. אבל משום מה, הסקרנות גברה על צרכי הגוף, והמשכתי בסיור. רציתי לראות עוד מהארמון המופלא הזה, שיצא היישר מהאגדות. או שההיפך? אני נכנסתי היישר אל האגדות.
יסמין בדיוק הריצה אותי לאורך מסדרון מקושט בשטיחי קיר שתיארו בצבעים ססגוניים יום בשוק, כשנתקלנו במשרת שהלך לאורך המסדרון מהכיוון הנגדי. רק ברגע האחרון הצלחנו להימנע מלשפוך את התה שהוא נשא על מגש כסף.
"גברתי הנסיכה, אודה לך אם תקלי על תפקידי ולא תרוצי במסדרונות." הוא אמר ליסמין, ואז מבטו נח עליי. "גם אם את גוררת אחרייך נוודים שאספת מהרחוב."
הרמתי גבה. "אני אמורה להיעלב עכשיו?"
"כן" נאלצתי להחניק צחקוק. הוא וודאי לא יקבל זאת יפה אם אצחק בפניו.
"תלמד להתנהג כראוי לאורחים שלי, או שאגרום לפיטוריך." נזפה בו הנסיכה. הוא קד, מבלי להסיר את מבטו ממני. "כרצונך, גברתי." ואז הוא המשיך ליעדו, נעלם הרחק אחרינו במסדרונות מהם הגענו אנו עצמנו.
כשהוא נעלם, התחלתי לצחוק. "לא נפגע כבודך במקרה, אני מקווה." שאלה הנסיכה בדאגה. בין צחקוק לצחקוק הבטחתי לה שכבודי לא נפגע. אם כבר, אז כבודו של המשרת היה זה הפגוע.
"טוב, כמו שאת רואה, הראיתי לך כמעט כל מה שהיה שווה לראות בארמון הזה. נוכל לטייל גם בחוץ, אם תרצי. את לא יודעת כמה משעמם בארמון הזה."
"בחוץ? זה מותר בכלל?" שאלתי בחשש. לא ידעתי מה אני עושה בארמון הזה ואם מעשיי מאפשרים לי לעזבו, וממה שזכרתי מהסרט- לנסיכה היה אסור לצאת מהארמון גם.
"לא, זה לא." חיבבתי אותה בכל רגע שעבר יותר.
"בואי, מכאן. יש כאן מעבר שרוב דיירי הארמון לא מכירים ואני משתמשת בו כדי לצאת אל העיר." היא אמרה, גוררת אותי לעבר דלת צדדית בה לא הבחנתי עד שהיא הסיטה את תשומת לבי לעברה.
הדלת הובילה לחדרון שירות, מסתבר, ובצידו היה ווילון. כשיהא הסיטה את הווילון ראיתי מאחוריו חלון גדול דיו כדי שאדם יוכל לעבור בעדו ללא בעיה. המרחק בין החלון לקרקע לא היה גדול, והיה ניתן גם לטפס מבעד לחלון חזרה.
"אני חושבת שעדיף שתשאירי כאן את הגיטרה." היא אמרה, לאחר דקת מחשבה.
רק עכשיו נזכרתי בגיטרה שעדיין הייתה תלויה על גבי. "הו, כן." הורדתי אותה מכתפי והשארתי אותה מאחורי הווילון, למרות הרגשות המעורבים שחשתי בעניין זה. מי יודע מה יקרה לה אם אשאיר אותה כאן?
"את מוכנה? בואי, אל העיר." היא טיפסה על החלון, ויצאה מבעדו. מבחוץ היא נופפה לי לבוא בעקבותיה.
"כן, אל העיר. חזרה." מלמלתי, ויצאתי גם אני מבעד לחלון.