ילד אמיתי- פרק 7
"לא יודע, אני חושב שקודם תצטרך לגמור את כל האימונים. עוד שבוע בערך מתחיל החופש הגדול, ואז יהיו עוד חודשיים לאימונים. שלא לדבר על למצוא לך פנימייה, שבתהליך הבחירה תצטרך להיות שותף- מינה אמרה שתבוא לדבר איתה בנושא בערב. אבל אני חושב שאת שנת הלימודים הבאה אתה תתחיל כרגיל- אתה עולה לכתה י', לא כן?"
הנהנתי. "בסדר. תקשיב, אני הולך שנייה להחליף בגדים בשביל אימוני החוזק. משהו מיוחד?" שאלתי אותו.
"לא, תלבש גופייה ומכנסיים רגילים. זה לא משנה במיוחד"
יצאתי מהחדר והלכתי לחדרון שאורגן בתור חדר בשבילי בקומת הניסויים של בית החולים. החדר לא היה גדול במיוחד, אבל הייתה בו מיטה נוחה, ארון גדול מלא בבגדים וטלוויזיה שטוחה עם פלייסטיישן מחובר אליה. ההורים שלי היו עשירים, אחרי הכול. טים אמר לי שאת הטלוויזיה הביאו מהבית שלי, שעכשיו הוא ברשותי, אבל שמור לי, כי אני לא יכול לגור בו לבד היות ואני קטין.
שלפתי מהארון גופייה שחורה שדי אהבתי וזוג מכנסי ג'ינס אופנתיים ולבשתי אותם. חשבתי שאני נראה די מגניב, עם השרירים והקעקוע והלבוש. כמו איזה גנגסטר.
סירקתי קצת את השיער השחור שלי כדי שלא ייכנס לי לעיניים והדלקתי את הטלוויזיה. יש לי שעה ובטח יבואו לקרוא לי, ולא היה לי משהו מיוחד לעשות.
זפזפתי בין הערוצים עד שמשהו לכד את תשומת לבי. חדשות.
ראיתי את התמונות של ההורים שלי בחדשות. רק עכשיו הותר לפרסום שהם מתו. התקשורת עושה מזה עניין גדול.
צוות המדענים ממשיך למסור שאני עדיין משותק ושלא יודעים מה יהיה איתי, אבל שיש לי מקום מיוחד משלי בבית החולים. זה סיפור הכיסוי. למזלי, אני לא מפורסם ולא מכירים את הפנים שלי, מה שאומר שאני יכול לפתוח דף חדש בחיים שלי.
צפיתי בשידור המיוחד עד סוף השעה שהוקצבה לי. הם סיקרו את התאונה, את הנזק, את חייהם של ההורים שלי, ואפילו הקדישו כמה דקות לי, אפילו שלא הייתה להם תמונה טובה שלי, כי ההורים שלי הקפידו להרחיק אותי מהמצלמות.
שמעתי דפיקה בדלת, ואחריה ראשה אפור השיער של סוניה הציץ מבעד לדלת. "אני מפריעה?" היא שאלה, וכשראתה שלא, נכנסה וסימנה לי לבוא בעקבותיה.
קפצתי מהמיטה בלי לטרוח לכבות את הטלוויזיה שיודעת להבחין אם מישהו צופה בה ולהיכבות בהתאם.
עקבתי אחריה במסדרון הארוך של הקומה הסודית לעבר החדר בקצה, ונכנסתי לתוכו אחריה כשהיא דחפה את הדלת לתוך אולם ענקי. האולם היה גדוש אמצעי כושר- מתקני מתח, הליכונים, שקי אגרוף ומשקולות. היו שם גם כמה עצים שחשדתי שקשורים למה שאמר טים על לעקור עצים בכוח ידיי, ועוד כל מיני דברים. היה שם גם מסלול ריצה, והתחלתי לתהות אם אני גם יכול לרוץ במהירות יותר גבוהה מהרגיל. כנראה שכן.
טים עמד ליד אחד ההליכונים. "מה קורה מייק? מה אתה אומר על החדר? עיצבנו אותו במשך כל השבועיים שהיית כאן, כדי ללמד אותך איך למתן את הכוח שאתה מפעיל" מצב הרוח שלי צנח. גם אימוני החוזק נועדו כדי למנוע ממני מלהפעיל יותר מדי כוח רובוטי ולפוצץ דברים חשובים לחתיכות.
טים כנראה ראה את השינוי בהבעת פני כי הוא צחק. "אל תדאג, עדיין תהיה לך הזדמנות להפעיל את הכוח שלך. אתה צריך לפרוק קצת מהאנרגיות, אחרי הכול. תבחר, מה הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות?" בחנתי את מתקני הכושר, מסלולי הריצה ושקי האגרוף. פניתי למשקולת גדולה, כמו בסרטים הישנים המצוירים שההורים שלי אהבו לאסוף. הם טענו שהסרטים של תחילת המאה העשרים ואחת ושל סוף המאה העשרים משעשעים, ולימדו אותי לאהוב אותם. כך יצא שבחרתי משקולת שנראתה כמו המשקולות שתמיד נפלו על ראש ושל טום בסרטי תום וג'רי.
התחלתי להרים את המשקולת בשתי ידיי, וקלטתי את טים שולף פנקס ורושם בצד. כמובן, הוא עדיין היה מדען שסוקר תוצאות של ניסוי.
באופן מוזר, המשקולת זזה כמעט בקלות מדי. וזאת הייתה משקולת גדולה.
דחקתי אותה מעל הכתפיים, ואז מעל הראש, ועדיין הרגשתי שאין יותר מדי התנגדות מהידיים שלי, שיותר מדי קל לי. עזבתי את יד שמאל ואיזנתי את המשקולת עם יד ימין. התחלתי לקלוט עד כמה הידיים המכניות שלי חזקות. איזנתי אותה אחרי זה עם יד שמאל.
ואז הנחתי את המשקולת (היא חרצה חריצים ברצפה כשהנחתי אותה מעט חזק מדי) ופניתי למסלול הריצה. גמרתי את המסלול, שאורכו היה חמש מאות מטרים, בעשר שניות. מהירות בהחלט אולימפית, אם לא יותר אפילו.
הסתובבתי בין המתקנים, נדהם יותר ויותר ונהנה יותר ויותר מהכוח, כשטים אמר לי שאני יכול ללכת. "מינה מחכה לך כדי לבחור פנימייה. ואל תשכח- מחר באותה שעה תהיה כאן"
הלכתי אל החדר שלי, שם אמר לי טים שמינה מחכה, ונכנסתי. היא כבר הייתה שם, וישבה על הכסא ליד שולחן כתיבה שכנראה הוסף לחדר בזמן שהתאמנתי. מן הסתם רצו שאתאמן על המוטוריקה העדינה של האצבעות.
"בוא, שב על המיטה. הבאתי מידע על כמה פנימיות שאולי יעניינו אותך" היא שלפה מהתיק שלה כמה תמונות ומסמכים.
התיישבתי ולקחתי מידה את אחת התמונות. ראיתי שם מעין מקום שנראה כמו מוסד סגור, ודחיתי אותה ברגע הראשון. "יש לך פנימיות יותר… לא יודע, רגילות?"
היא הביטה בי. "איזה סוג אתה רוצה? לספורטאים, למחוננים, תגיד סוג"
נאנחתי. היא לוקחת את זה יותר מדי מדויק. "אני רוצה מקום נורמאלי, שיהיה בו בית ספר טוב, ומורים טובים. לא אכפת לי מהשאר. ילדים, אני כבר אסתדר"
היא שלפה תמונה של מקום מלא עצים וצמחייה, עם מבנים מעץ ישן ותלמידים משחקים שטושטשו בתמונה. "מה דעתך על זה? המקום הזה די עונה לתיאור שלך- חוץ מזה שזו פנימייה ליתומים. די מתאים לך, האמת" לאישה הזאת אין טאקט יחסית לעובדת סוציאלית.
"איך קוראים למקום הזה?" שאלתי. הרגשתי חיבור מיידי למקום.
"בית העץ" היא אמרה. "שם די נחמד, למען האמת. אני אצור קשר היום עם המנהל שם".
מעולה.
עומד להיות לי בית.
עכשיו אני צריך להתכונן לפעם הראשונה בחיי שאלמד עם ילדים אחרים. זה הולך להיות מעניין.
תגובות (0)