פחד – פרק 9

ניסיתי לשכנע את עצמי בהיסטריה הולכת וגוברת שהעיניים החלולות שנעצו בי הוריי היו בדיוניות, אך זה לא עבד. שום דבר בחיי הכבולים לא היה בדיוני ועובדה זו הושרשה עמוק בתוכי עוד מאותו יום "שגרתי" בו הכל התחיל.

אני מרימה את העט מעל לדפים ושוקעת בעבר. חושבת, 'מה כבר עשיתי שכל זה הגיע לי?"
הייתי ילדה רגילה ככולם. הייתה לי משפחה – למרות שאיני יודעת אם זו הייתה המציאות או שמא עוד פיסת דמיון שנבנתה ורקמה עור וגידים בראשי. אני מסובבת את ראשי לסקור בפעם המיליון את החדר הלבן והריק. שולחן הכתיבה הוא הדבר הממשי היחיד, כל השאר משתנה מידי פעם, מתחלף עם הדקות החולפות באטיות מייסרת.
בקצה השני של המקום בו אני נמצאת, מקום שאמרו לי פעמים רבות לקרוא לו 'בית', נמצא המטבח ואני יכולה לראות מכאן את האישה עושה תנועות קדחתניות של בישול למרות שכל שנמצא מולה הוא ריק.
זאת אותה אישה שאמרו לי כה רבות לקרוא לה 'אימא'…
אני מנערת את ראשי, קוברת אותו בדפים וממשיכה לכתוב מהנקודה בה עצרתי:

העיניים הנעוצות בי לא הרפו, שפתיה של אימי נפרדו ונעו משאמרה בקול אטי, הנמשך עם כל הברה:
"הכל מוביל לנקודה הזאת. הכל חוזר אל הרגע שעבר."
גופי היה נוקשה, ברכיי רעדו וטעמו המלוח והמתכתי של הדם מילא והציף את פי כשקלטתי – מאוחר מידי – שאני נושכת את שפתי התחתונה בכוח.
"אתם ל…לא, ההורים ש-שלי." מלמלתי ברעד, קולי שבור ומנותץ – מבוהל עד מוות. לחצתי יד אל לוח לבי, הרגשתי את הכאב מפלח שוב את עורי.
צחוק מהדהד נמשך על פני המרחק שנמתח ביני לבינם. צחוק שנימוג עם השינוי הראשון;
פניו של אבא נמתחו והתכווצו לחלופין, על פניה של אימא נחרצו קווים ארוכים שגרמו לדם להתפרץ מתוך כלי הדם החתוכים. גופי שניהם החלו להתעוות וחלקים מהם הופיעו ונעלמו כשהאור החל להבהב, מרצד מעל לראשם כלבי המפרפר.
ההורים שחשבתי שהיו אמתיים, אלו שתמיד השתדלתי להבחין בהבדלים הדקים בינם לבין הדמויות המבעיתות, לא היו אלא יצורי חושך משולחי רסן שנוצרו בכדי לגרום לי לאבד את שפיותי.
ולא זו בלבד, אלא שכעת משדם געש על הרצפות, התלווה לתהליך השינוי קול דק ומרוחק. קול בכי עמום, רך ומוכר. 'היא בכתה.' אמר קול קטן בראשי, היחיד שנותר שפוי בטירוף שאחז בי לשמע הקול ולמראה שנפרש לפניי ללא רחמים, 'היא בכתה לפני שהסכין פילח את גופה הקטן…'
אז, אבדתי את השריד האחרון של קור רוחי, פתחתי את פי וצרחתי בכוח: "ג'ייל!!"
משצרחתי נדמה, קול הבכי הפך מבוהל יותר וצרחה חדה, רכה ומבועתת חדרה ללבי ודקרה את כל שאני. הוריי הפכו ליצורים אפלים, לוטים בחשכה, גפיהם המתארכים, שיניהם המחודדות ועיניהם החלולות נגלו לעיניי רק רגע קצר אחד בו קמה המנורה לחיים – להאיר פעם אחת ואחרונה בחייה הקצרים, חיים נמחקים ונטולי כל משמעות שהתיימרו להבין את הסיבה לצניחתי אל הרצפה הקפואה.

החרדה נותרה שלמה, מקובעת בתוכי לעד. האם אני מתה? ואם כן, האם גם לאחר המוות עלי להרגיש בפחד המזדחל, ברעד המתגבר ובעיניים הנעוצות בעורפי?
אלפי עיניים. לא רק זוג אחד. אלפי עיניים ננעצו בי בחושך, מישירים אלי מבט חלול, חסר כל הבעה.
גמרתי אומר בלבי לעולם לא לקום. להישאר לשכב על הרצפה עד שהלב הפגום שבתוכי יפסיק לפעום ויותיר אותי ריקה כפי שלא הייתי מעולם.
'ריקנות,' חשבתי. 'עדיפה היא על פני פחד בלתי פוסק.'