The light and the dark. ep two

בפרק הקודם:
הוא הביט בי וחייך

פרק 2:

הפניתי מהר את ראשי נבוכה.
'מ-מה פתאום הוא מחייך אליי?..אולי זה היה למישהי אחרת?' חשבתי לעצמי.

בהמשך היום. בארוחת הצהריים יצאתי מהכיתה עם קופסאת האוכל שלי
וירדתי למטה אל החצר. התיישבתי ליד עץ והתחלתי לאכול. הרגשתי שמישהו מסתכל עליי.
הבטתי לצד וראיתי אותו שוב. אותו הנער שפגשתי בבוקר. הנער עם העיניים החומות. הוא עמד רחוק ממני עם החברים שלו ודיבר איתם. אבל ראיתי
שהוא הגניב אליי מבטים. הייתי מבולבלת. 'מה הוא רוצה ממני?' חשבתי.
האם הוא מחבב אותי? מעוניין בי? אבל לא מעיז להגיד לי? לא. הרגשתי שזה לא עניין כזה.
'הוא הסתכל עליי במבטים כאילו הוא כבר מכיר אותי'. חשבתי. אבל לא הצלחתי לפתור את המיסתורין
שהגיע ממנו.

בסיום בית הספר. יצאתי מהשער. ואותו הנער הופיע במהירות ואמר "היי. אני צריך לדבר איתך"
הבטתי בו מופתעת אבל רק הנהנתי והלכתי אחריו. הגענו לסמטה חשוכה. פחדתי אבל אספתי אומץ.
הוא רק הביט בי במשך כמה שניות ואז הוציא מהתיק שלו שרשרת. שרשרת יפייפיה בצבע זהב.
ובאמצע יהלום כחול בוהק. הוא הושיט לי אותה. לקחתי אותה בזהירות מביטה בו מבולבלת
"למה-.." באתי לומר אבל הוא קטע אותי ואמר "תשאירי את זה אצלך. מתי שהאור בליבך יפתח
אז את תפגשי אותו." הבטתי בשרשרת מבולבלת לגמרי ואז הרמתי את מבטי אליו.
"מי אתה-" התחלתי לומר אבל הוא פשוט נעלם. התחלתי ללכת בחזרה אל ביתי.
"מתי שהאור בליבך יפיתח אז את תפגשי אותו…" לחשתי לעצמי מנסה להבין מה המשפט אומר.
נכנסתי לביתי ממשיכה להבין מה קרה ברגע ההוא. והאם כל זה חלום. עליתי לחדרי
ונרדמתי.

למחרת בבוקר. התעוררתי בטוחה שכל זה היה חלום.
קמתי מהמיטה והבטתי במראה. הבטתי בשיערי בצבע זהבהב בהיר. הפרוע. והתחלתי לסרק אותו.
נשארתי מול המראה מנסה להסתכל אל תוך תוכי. אך לא הצלחתי. ניסיתי להסתכל אל תוך עיניי.
ואולי למצוא את "האור שבליבי" אבל כל מה שראיתי היו רק עיניים כחולות עמוקות וחשוכות.
קמתי ויצאתי אל המרפסת. מביטה ביער הקרוב לעיר. היום היה יום שבת. בלי לימודים.
אז החלטתי ללכת ליער ולשבת בשקט. לחשוב על החלום שידעתי שהוא מציאות.
יצאתי מהר מהבית עם סוודר וג'ינס. והלכתי אל היער. הרגשתי שמשהו מושך אותי לשם.
ששם אני אמצא את התשובות שאני מחפשת אחריהן. נכנסתי ליער והתיישבתי ליד אחד העצים.
שמעתי פתאום רעש ומהר התחבאתי באחד השיחים. ראיתי ארבעה בחורים. אחד מהם היה הנער
שנתן לי את השרשרת. שניים מהם נראו כמו נערים רגילים. אבל הם כל הזמן הסתכלו ברביעי
כאילו הם צריכים לשמור עליו מסכנה. הרביעי. בעל שיער שחור ארוך אסוף. ועיניים זהובות.
הוא הבחור הכי יפה שראיתי בכל חיי. הוא נראה כאילו הוא מושלם. הוא נראה מדהים.
הרגשתי שאני רוצה שהוא יסתכל עליי אבל ידעתי שזה רק יסבך אותי. לא רציתי שהם יראו אותי
אבל רק הקשבתי למה שהם אמרו.

"נתת לה את הקמע?" אמר הרביעי בעל השיער השחור הארוך. בקול עוטף אך חד.
"כן. נתתי לה אותו אדוני" אמר הנער בעל העיניים החומות.
"טוב. אתה תקבל את הפרס שלך מאוחר יותר. בנתיים אני אצטרך לחזור לממלכתי ואחכה לה ברגע
שהיא תמצא את האור בליבה. ואז נילחם. למזלה אני מעדיף קרב הוגן. אבל אני בטוח שאני אנצח"
השיב לו הרביעי. הבטתי בהם מופתעת 'הם מדברים עליי?' חשבתי.

הם נעלמו מהעין. ויצאתי מהר מהשיח 'נילחם? אני לא יודעת להילחם..על מה הם מדברים? ממלכה?
אולי הם השתגעו? אני חייבת לחזור הביתה אני בטוחה שאני שוב חולמת' חשבתי לעצמי אבל
לפני ששמתי לב שמעתי קול מאחוריי. שמדבר ישירות אליי
"הקדמת אני רואה" הבטתי לאחור. הוא חייך חיוך נחמד.

עוד בהמשך.