המסע בעקבות פאן – פרק 3: אני מסתבך בקזינו (וזאת לא הפעם הראשונה)

לפני יומיים בערך, אחרי הקרב עם ליליאן והציפורים הסטימפליות, הרגשתי במשב הרוח הרענן, רוח טבעית עם ריח של פרחים שהרגע פרחו, שנושבת לכיוון מערב. העיר הקרובה ביותר מכיוון מערב הייתה סיאטל, אז הגעתי לתחנת האוטובוס הקרובה וחיכיתי. אחרי זמן ממושך שנדמה כשעות בתחנה, הגיע סוף סוף אוטובוס. עליתי לאוטובוס, ונזכרתי שהתרמיל שלי, שהיה מלא בציוד, נותר ביער, במקום בו התרחש הקרב עם ליליאן. קיללתי בשקט, והבטתי בנהג הזקן בתחינה. הוא הנהן לעברי, כמבין את המצב, וסימן לי לעלות. עליתי והתיישבתי אחרי כמה רגעים בסוף האוטובוס. רחרחתי את האוויר ללא הפסקה, כדי להיות בטוח שאין שום מפלצת באוטובוס בתחפושת בן אדם. אחרי שהגעתי למסקנה שהאוטובוס מלא בבני תמותה בלבד, הנסיעה החלה. הנסיעה המשיכה זמן רב, והשמש החלה לשקוע. לכמה רגעים נרדמתי, אבל החלטתי להישאר בערנות מוחלטת, למקרים.. בלתי צפויים. אחרי זמן שנדמה כנצח, האוטובוס נעצר בתחנת אוטובוס אחרת, בסיאטל. מיהרתי לרדת, אך לפני הודיתי לנהג. "אין בעיה, בחור צעיר!" הוא הרים את הכובע שלו במן מחוות שלום מיושנת, וחייך. ירדתי מהאוטובוס, וראיתי עד כמה סיאטל יפה. כלומר, בחלק הזה שלה. התחנה הייתה בקצה מדשאה, מכוסה עצים גבוהים ופרחים בצבעים שונים. העצים הטילו אפלולית על התחנה, שלידה עמד עמוד נורה. הירח כבר זרח במרומי השמיים, והכוכבים נצנצו. זה היה יכול להיות יפהפייה, אם במרחק של כעשרה מטרים לא הייתה העיר סיאטל עצמה. היו שם כל כך הרבה מבנים, בתי מלון, חנויות, קניונים ובתים שפשוט הרסו את כל היופי. פלטתי נחרת כעס, והתחלתי ללכת לכיוון העיר. כשהגעתי, נראה שהעיר הייתה בשעות העמוסות ביותר, מפני שיחסית ללילה, הרחובות היו מפוצצים באנשים שישבו במסעדות ואכלו, הורים שנאבקו עם הילדים שרצו לקנות כל מיני צעצועים, ובכבישים נסעו מכוניות שצפרו ונהגים קיללו. המשכתי ללכת ברחובות עד שהתעייפתי והתיישבתי על אחד הספסלים. נדמה לי שנרדמתי, כי כאשר פקחתי את עיניי, הרחובות היו ריקים יותר מקודם. ואז שמתי לב לפתק בידי. פתחתי אותו, וראיתי שכתוב שם:

נווד? צריך עזרה?

רחוב 34 סמטת באלגוורד

לפלהאפר

ממני
אנונימי

XOXOXO

מי שזה לא יהיה שכתב לי את הפתק, כתב לי סימוני חיבוקים ונשיקות? מטריד. אבל בכל זאת הלכתי לפי הכתובת. עד כמה שזה מסוכן, עד כמה שזו כנראה מלכודת, הייתי עייף. לא חשבתי בצלילות. הכתובת כנראה הייתה של מקום ללינה, והייתי חייב לישון על מיטה רכה. כשהגעתי לרחוב 34, חיפשתי את סמטת באלגוורד, משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שהרחוב היה מלא בסמטאות עם שמות מוזרים, "ריילימראקס", "לופאן". לקח לי כמעט שעה למצוא את סמטת באלגוורד, ועד אז הרגליים שלי כמעט נרדמו. פניתי אל הסמטה, שזהרה באורות מהבהבים בצבעי ניאון, וראיתי מבנה ענקי למולי. זה היה בניין קומות נורמלי, בצבעי פסטל זוהרים, ובראשו היה שלט ניאון ענקי שהבהב, ועל כתוב: "ברוכים הבאים ל…. קזינו לפלהאפר!" קזינו. קזינו. קזינו. הדהדה המילה בראשי, מזכירה לי חוויה לא נעימה שעברתי עם חבריי, פרסי ואנבת', לפני כמה חודשים. היינו עייפים, ובגלל זה נכנסו לקזינו "לוטוס", ללון שם. רק שאיכשהו התחלנו להתמכר ולא רצינו לעזוב, וכשיצאנו, עברו בערך חמישה ימים שלמים, למרות ששם היה נדמה כאילו עברו בסך הכול כמה שעות. לא רציתי להסתכן, אבל משהו דחק בי להיכנס. נכנסתי, וקבלה אותי אישה שנראתה כאילו עברה ניתוח פלסטי, עם חיוך קורן, עיניים חומות כקפה ופנים מתוחות. היא הייתה נמוכה ממני, מה שהיה יכול להיות מצחיק אילולא המבט בעיניים שלה. היא הביטה בי בהתרסה, כאומרת: "אם אתה פה, אתה נשאר, ואבוי לך אם בכלל תחשוב על לצחוק עליי." היא גררה אותי לקומה השנייה, כשהיא מספרת לי על המקום. "זהו קזינו לפלהאפר, קזינו מדרגה ראשונה.. בלה בלה בלה.. בוא לחדר שהזמינו לך.." הזמינו לי חדר? וואו. עכשיו זה באמת היה מלחיץ. אבל האישה דחפה אותי לחדר בקומה השנייה, ונעלה את הדלת. "מ-מה- תפתחי!" צעקתי ודפקתי על הדלת בכוח, אבל נראה לי שהדלת הייתה קסומה, כי היא אפילו לא רעדה. ואז הבטתי על החדר. יחסית לכלא, זה היה כלא מטופח מאוד. החדר היה גדול, המיטה הייתה מוצעת ומסודרת, על עדן החלון עמד עציץ עם פרחים, מזוייפים, לצערי, והיה חדר מקלחת ושירותים. חדר מושלם, למרות שהייתי מוותר על הניחוח הפלצני. נשענתי על הדלת, תוך כדי שאני ממלמל לעצמי, "למה נכנסתי, לעזאזל?.." לבסוף, לקחתי בגדים מהארון שניצב ליד המיטה, ונכנסתי להתקלח.