איש הזאב

מערכת היחסים ביני לבין אבא שלי תמיד הייתה רעועה מאוד. אחרי כל הפעמים בילדות שלי שהוא גנב לי את האף, באיזשהו שלב זה כבר ממש הגיע למקומות בהם לא רציתי להיות. רבנו. אני מודה שרבנו. ברחתי מהבית כמה פעמים. מאז התבגרתי, הקמתי משפחה משלי, ילדים, אישה ואפילו אימצנו כלב חמוד ולבן, וזה למה קראנו לו בראוני.
יום אחד, הוזמנה משפחתי הצנועה לבית הורי לחגוג את חג הפסח. התיישבנו בליל הסדר, וכאשר אבא שלי הזכיר את כל הפעמים שבהם גנב את אפי, אני קמתי בכעס, ויצאתי מהדלת הרחק משם.
התהלכתי ברחוב העיר הישנה בה פעם גרתי כשהירח הלבן העגול מאיר ממעל את שדות השחור זרועי הכוכבים.
לפתע שמעתי נהמה מאחוריי.
"מי זה?" שאלתי.
אדים יצאו מהפה שלי כאשר דיברתי. האוויר היה קר. רעדתי תחת השכבות שלבשתי: חולצה קצרה, חולצה ארוכה, סווטשירט, מעיל, מעיל למעיל, מגן מעיל, מטרייה ללבישה, גרביים לידיים, כפפות, נעליים, ערדליים, נייר פצפצים, כובע, כובע גרב, כובע צמר, טוסטר משולשים, חפתים, מדים של הצבא, מכנסי עור, מכנסי אור, מכנסי חושך, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, ג'ינס, צעיף ועוד. היה קר, מה אתם רוצים?!
הנהמה שוב נשמעה, והפעם היא הייתה קרובה יותר אלי. היה בצליל שלה משהו לא אנושי בהחלט.
הסתובבתי במהירות, מוכן לראות חיית טרף, אבל לפני עמד בחור בלי חולצה, רק עם מכנסי סקיני ג'ינס גזורים עד הברך. אפילו נעליים הוא לא נעל.
הוא נהם, וראיתי את האדים יוצאים מהפה שלו.
"מה לעזאזל?" מלמלתי.
"אני עומד להרוג אותך!" הוא קרא, והסתער עלי.
"אוי לא!" צעקתי. "ירח מלא!"
"הירח המלא מחזק אותי!" הוא קרא.
"לא! אל תפגע בי! יש לי אישה וילדים! תפגע בהם!"
"אני לא פוגע בנשים ו/או ילדים."
"אני ילד!"
"בן כמה אתה?"
"9"
"מהי שנת הלידה שלך?"
"1974"
"זה אומר שאתה בן…" התחיל איש הזאב והתחיל לחשב עם אצבעות הידיים שלו.
"רגע, שמע, תעשה את זה יעיל יותר," אמרתי. "תוסיף 6 כדי להגיע ל – 1980."
"ואז עוד 30 בשבילך 2010, נכון, ועוד שנתיים לעכשיו…"
"אבל עוד לא חגגתי יום הולדת השנה."
"אה, אם כך מדובר בעוד 1… אתה… בן 37?!"
"אוי לא…" מלמלתי.
"אתה לא בן 9!"
הוא שוב נהם.
"חכה!" צעקתי.
"מה הפעם?!" הוא שאג. "אני ממש בעניין של להרוג אותך!"
"אני… אישה!"
"לא אתה לא!"
"אני כן!"
"תוכיח לי!"
"אני אוהב לקים, לדבר שעות בטלפון ו… יש לי פיפי!"
"אתה לא אישה!" נהם איש הזאב בכעס.
"תוכיח," אמרתי.
"אם היית אישה, לא היית יוצא מאמצע סעודת פסח!"
"אבל… גם אתה יצאת מסעודת פסח."
"לא," הוא אמר בחיוך מרושע. "אתה סעודת הפסח שלי."
"לא!" צרחתי. "יש לי אבא! תאכל אותו!"
"הוא תרח זקן?"
"לא," שיקרתי.
"אז לא רוצה! אוהב לאכול תרחים זקנים!"
"אבל הוא באמת תרח זקן!"
"תחליט כבר, יא חתיכת משוגע!" צעק איש הזאב.
"אני המשוגע כאן?! אתה הולך באמצע החורף בלי חולצה!"
"רגע, למה אנחנו בכלל מנהלים את שיחת החולין המטופשת הזאת?!" שאג איש הזאב.
"כדי שלא תטרוף אותי?"
"או…" הוא אמר, ואז הסתער.
גופו התחיל לשנות צורה במהירות.
הוא הצמיח פרווה לבנה בכל גופו, והוא התחיל לגדל רגלי כלב עד ש…
"בראוני?!" קראתי בתדהמה כשראיתי את הכלב שלי נעמד מולי.
"כן," הוא אמר. "אני שונא אותך."
"למה?! אני נותן לך אוכל!"
"אבל איזה מן שם זה בראוני לכלב?! לבן?!"
"אהה…" מלמלתי.
"אני רוצה תנאים טובים," הוא אמר. "ואני רוצה שתשנו את השם שלי למקס האיום."
"בסדר…" מלמלתי.
לקחתי את הכלב שלי והכנסתי אותו לתוך האוטו ומשם לבית המשוגעים.
"יהיה לך טוב כאן," אמרתי לו וזרקתי אותו פנימה וחזרתי לסעודת פסח, וכן, כנראה הייתי צריך להיות מאושפז יחד עם בראוני האיום, כי כשחזרתי, האמא הפולנייה שלי הציעה לי עוד מרק ואני סירבתי… וואי… אני אידיוט…

אחרי שנתיים…

ניתקתי את הטלפון.
"בעלי, כמה דיברת בטלפון?" שאלה אשתי.
"שמונה שעות?"
"עם מי?"
"בראוני."
"וואו, אתה ממש אישה," היא אמרה, והלכה משם בשביל ללכת לראות כדורגל, לאכול פיצוחים ולשתות בירה.