שבורה לחתיכות – פרק ראשון-פיילוט

"אנחנו שולחים אותך למוסד עבריינים צעירים" אמרו ההורים שלי ביום בהיר אחד.
"סוף סוף!" צעקתי בתוכי… סוף סוך אוכל לצאת הבית הזה… אחרי כ"כ הרבה זמן.
כשהייתי תינוקת ההורים שלי נטשו אותי בפתח של בית יתומים,מאז עברתי ממשפחה למשפחה כולם החזירו אותי בסוף לאותו מקום.. כולם התייאשו ממני.. אחרי המשפחה השלישית הרגשתי שלא אוהבים אותי יותר.. הרגשתי דחויה,לא רצויה.. כאילו אף אחד בעולם לא רוצה אותי,זורקים אותי ממשפחה למשפחה, כדי לא להפגע נעלתי את עצמי בתוכי.. לא נתתי לרגשות להכנס או לצאת.. הפכתי לעבריינית צעירה.. אנשים עיצבנו אותי אז פגעתי בהם… תלוי עד כמה הם פגעו בי.
"עוד שבוע את נוסעת לשם.. תבואי הביתה רק בחגים." אמרה אחותי. היא הייתה הבת האמיתית של ההורים שלי.. היא הרגישה שהיא יכולה להתנהג איך שהיא רוצה בגלל שאני מאומצת אז אותי לא אוהבים.
"איזה כיף לי!" אמרתי בציניות.

***
קוראים לי אמנדה,אני בת 16 ואני מאומצת.. כרגע אני נמצאת אצל המשפחה ה-10 שהחליטה שהיא מאמצת אותי.. למה? אני לא יודעת.. הם אוהבים להתעלל בי. אני לא גבוהה במיוחד..1.69, יש לי שיער שחור עם פסים כחולים. עיניים כחולות כמו השמיים.. אנשים תמיד אמרו לי שאני צריכה להיות דוגמנית ושאני יפה מאוד..שאני צריכה להפתח ולא לנעול את כל רגשותיי.. אבל מעולם לא עיניין אותי מה אנשים אומרים או חושבים או עושים.

***

נפרדתי מהחברות המועטות שהיו לי. אני הולכת להתחיל הכל מחדש.. אני צריכה לבנות לעצמי תדמית חדשה. שוב פעם… נמאס לי כל הזמן ליצור את התדמית שלי מחדש… אותה תדמית כל פעם.. של הנערה הקשוחה שלא כדאי להתעסק איתה.. שעדיף להתרחק ממנה כמה שאפשר.. שלא צוחקת,לא בוכה.. לא מראה שום רגש..אף פעם. עשיתי את זה הרבה פעמים.. ועד שאנשים למדו לא להתעסק איתי לקח להם הרבה זמן.. והרבה אנשים נפגעו בדרך.
"תשמרי על עצמך.. בבקשה.. תשמרי על עצמך!!" הפצירה בי לוסי.
"אל תדאגי.. היא תהייה בין בני מינה.. אני די בטוחה שהיא תמצא שם הרבה חברים וחברות.. כל מי שנמצא שם.. הוא עבריין צעיר.. בדיוק כמוהה.." אמרה אשלי.. היא צחקה.. אני חייכתי.. רק איתן הייתי מסוגלת להראות רגשות… השבוע עבר מהר וביום ראשון כבר עליתי על הרכבת לכיוון המוסד לעבריינים צעירים.. או בקיצור מע"צ.
"אמנדה ג'וש?" שאלה המזכירה.
"מה שתגידי" עניתי לה.. לא היה לי כוח להתעסק בדברים האלה. החלפתי הרבה שמות משפחה.. 11 ליתר דיוק אז הפסקתי לעקוב אחריהם.
"חדר 786.. קומה 6 בניין ג'…" היא אמרה וזרקה לכיווני את המפתח. "אחלה רפלקסים" היא אמרה כשתפסתי את המפתח.
"בניין ג'…בניין ג'.. בניין ג'…" מילמלתי לעצמי.
"עד הסוף ישר וימינה.. הבניין הראשון" אמר איזה נער."אני אראה לך איפה זה.."
"תודה.. למה אתה פה?"
"שתייה… דקירה.. את?" הוא שאל אותי..