המעמד הגבוה (משחקי הרעב)- פרק 4

אני רצה לרכבת ופותחת את דלת החדר שלי בתנופה. ואז אני קופצת על המיטה ומתחילה לבכות.
תוך כדי הזלת הדמעות, אני חושבת על דבריה של קטניס. האם זה נכון? האם באמת יהרגו אותי גם אם אנצח במשחק, רק כי אני ״הנכדה של סנואו״? לא. אני לא חושבת שמישהו יכול להיות אכזר כל כך.
ואולי זה פשוט בגלל שבחיים לא חוויתי את החוויה הזו, של המשחקים.

בבוקר אני קמה בתשע, ולא ממהרת להתקלח ולהתלבש. קטניס נכנסת לחדר שלי, עצבנית. ״בואי, אמיליה,״ היא אומרת. ״היום זה היום הגדול.״ והיא מגלגלת עיניים.
״מה יש היום?״ אני שואלת.
״מצעד המרכבות, כמובן.״ אומרת קטניס. ״עוד מעט נפגוש את הסטייליסט שלך והוא יכין לך בגדים מהממים וכל השטויות האלה.״
״׳בגדים מהממים׳?״ שמחתי. ״איזה כיף!״
קטניס סוקרת אותי מלמעלה למטה, ואומרת, ״אולי באמת הסטייליסט שלך יצליח למצוא לך משהו ללבוש.״
אנחנו הולכות בשביל ארוך מאוד ביחד עם הנבחרים והמדריכים האחרים. המדריכים מהקפיטול כל הזמן מורידים את נעלי העקב שלהם ומשפשפים את הרגל.
אנחנו מגיעים למשהו שנראה כמו מלון ענקי, וכל ילד נכנס לחדר אחר. המדריכים הולכים לחדרים שהוקצו להם במבנה המהודר הזה.
אני יושבת על כיסא שחור ומחכה שמישהו יבוא לתת לי איזה בגד או לפחות לנקות לי את הגוף. ואז נכנסים שלושה אנשים, לבושים בצורה מוזרה וצעקנית, והם מברכים אותי לשלום ומקשקשים על כמה זה כבוד גדול לפגוש אותי.
במשך השעתיים הבאות מנקים אותי, מחליקים לי את השיער, מורחים לי איפור על הפנים, מגלחים לי את הרגליים. אני יושבת שם ומנסה לא לבכות מכאב. ילדה במעמדי צריכה לגיל איפוק ועליונות, כמו שאימא תמיד לימדה אותי. אנחנו אנשי המעמד הגבוה. ואף אחד לא ישבור אותנו.

הסטייליסט שלי נכנס לחדר. אני חייבת להודות שהוא מפחיד אותי קצת. יש לו עור חיוור, שיער שחור קצר וחליפה בצבע בורדו כהה.
״את אמיליה סנואו?׳ הוא שואל והקול שלו נדמה בלחישה מתנגנת.
אני מהנהנת.
״יש לך שם מעניין. סנואו.״ הוא אומר ומסובב את גופי העירום מצד לצד, בוחן אותי. ״אני נותן לך שעתיים הפסקה,״ הוא אומר. ״יש לי תלבושת להכין.״
אני יוצאת החוצה ומתיישבת על ספסל, מדי פעם מטיילת במסדרונות או לרוב בוהה בחלל האוויר. ולא מפסיקה לחשוב מה לעזאזל הוא עושה שם שלוקח שעתיים הכנה.
לבסוף הוא קורא לי להיכנס.
״את הדור הבא של משפחת סנואו!״ הוא אומר בהתלהבות בשעה שהוא רוכס לי את התלבושת מאחורה. ״תני לי להראות לך.״
הוא לוחץ על כפתור בצבע לבן ואני מביטה במה שיוצא מהתלבושת שלי. שלג לבן.
סנואו.

בגלל שכולנו מהקפיטול, יש צורך להכין מרכבה וסוס לכל אחד, כל אחד בצבע אחר. אני עומדת על מרכבה מקושטת בשלג על הדפנות, וסוס צחור עומד לפניי, מחכה לעשות את מה שהוא עושה מיום לידתו בערך. להוביל את המיועדים. או במקרה הזה, אותי.
אני רואה סוסים בצבעים נורמליים של שחור ושל בז׳, אבל יש כמה ממש הזויים. כלומר, למידג׳נס תום, הבת של מר תום שהוא סגן אלוף במחלקה הצבאית, יש סוס ירוק עם כתמים. זה כזה מוזר, אבל אם זאת אני לא מרגישה שאני בין משוגעים כאן. זאת אומרת, כולנו קפיטול, כמו שאמרתי קודם.
ואז, ללא התראה, החצוצרות נשמעות והמרכבה הראשונה יוצאת, מרכבה בצבע כתום עז. המרכבות מסודרות לפי סדר השמות של הנבחרים באסיף, ככה שאני אהיה אחרונה. כשהמרכיב השבע עשרה יוצאת, הסטייליסט שלי מגיע ללחוץ על הכפתור. השלג יוצא וכולם מסתכלים עליי.
״תודה,״ אני אומרת. ואז נזכרת במשהו. ״מה השם שלך?״
״דובר,״ הוא אומר, ואני בקושי שומעת אותו.
במקום אנשי הקפיטול יושבים פה אנשי המחוזות, בעיקר אנשים ממחוז שתיים ואחת, לפי איך שהם נראים. והם מריעים לנו. זה כזה מוזר.
אני מנופפת בידי בנימוס עד שאני חודרת לעומק ה״תשואות״. אלו לא תשואות. אלו קריאות בוז. ומדי פעם זורקים עליי ורד לבן כשלג,
ואני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי ילדת קפיטול, אלא סתם ילדה שגרה במחוז, ענייה ומפוחדת. בטח הייתי שונה לגמרי ממה שאני היום, ומה שבטוח,
לא הייתי צריכה לספוג את העלבונות האלו הלילה.