החיים ע"פ קייט! פרק 1

"קייט, למה את לא מגיעה?הבוס עצבני את יודעת שהוא שונא שמאחרים!" צעקה עליי דייאנה בפלאפון.
"מה אני יעשה? דונה וגרייט החליטו שהן רוצות מנה כפולה כי הן שמעו שראיין אמר שהוא לא אוהב בנות רזות.."אמרתי בכעס. "אני אומרת לך יום אחד אני אדאג לזה שראיין הזה לא יוכל לדבר יותר בחיים" הוספתי. בזמן שאני נועלת את המגפיים השחורות שלי במרץ.
"אז יש לך הזדמנות מעולה..הבוס שלח את ראיין להביא אותך"אמרה ויכולתי לשמוע גיחוח בקולה.
התכוונתי לצעוק עלייה,אך צפצוף המכונית עצר אותי. ניתקתי לדייאנה בפרצוף ויצאתי מהבית עצבנית מתמיד.
נכנסתי לג'יפ השחור והמרשים של ראיין וחגרתי חגורה.
ראיתי את ראיין מחייך, וידעתי שהוא הולך לומר משהו שיעצבן אותי יותר ממה שאני עצבנית.
"שלא תעיז לומר כלום,שמעת אותי? זה הכל בגללך!" אמרתי לו במבט מאיים וכועס.
"אני? מה שוב חלמת עליי ולא שמת לב לשעה?" שאל בגיחוח וחיוך מתגרה.
"לא אידיוט! היית חייב להגיד שאת לא אוהב רזות? לא יכולת לשמור את זה בלב???" שאלתי ואז גיחחתי.
"מה?" שאל ראיין כשראה אותי מגחחת.
"שכחתי שאין לך לב" אמרתי צוחקת.
"חה,חה נורא מצחיק..עכשיו צאי לי מהאוטו" אמר.
חייכתי, הגענו לבית הקפה..פשש זה היה מהיר. "אתה רואה איך הזמן עובר מהר כשנהנים?" שאלתי אותו בחיוך מתגרה.
נכנסנו לבית הקפה,הוא היה מפוצץ!!! בחיים שלי לא ראיתי כזה עומס.
אני וראיין עמדנו בכניסת בית הקפה עם פה פעור.
"קדימה תתחילו לעבוד" לפתע אמרה דייאנה ודחפה לנו מגשים לידיים. "סאם זה לשולחן 10 "אמרה ושלחה אליו חיוך פלרטטני שגרם לי לגלגל עיניים "וקייט זה לשולחן 7" אמרה וחזרה למטבח.
חיפשתי בעיניי את שולחן 7. שיט קורי.. קורי זאת הילדה הכי שנואה עליי בכל היקום היא הילדה הכי מקובלת בבצפר שלנו ואיך לא… היא חברה של ראיין.
לפחות השנאה שלנו הדדית.
הסתכלתי עם ראיין ואמרתי לו "ראיין באלך להחליף מגשים?"שאלתי אותי בדי קלילות..כדי שלא יחשוד.
איך אני אגיד את זה..אני וראיין די..אממ..אוייבים! אנחנו שונאים אחד את השני.
אני פשוט לא מבינה מה כולן מוצאות בו? אוקיי,אז הוא חתיך ..יש לו עיניים ירוקות ושיער שחור מדהים, יש לו גוף שרירי והוא ספורטאי מצטיין שלא לדבר על תלמיד מצטיין אבל היי..הוא חרא של בינאדם!
ראיין חיפש בעיניו את שולחן 7, חייך לעצמו ואז הסתכל עליי. "לא, ניראלי שאני אתן לך את הכבוד" אמר בחיוך והתקדם לעבר שולחן 10.
הבטתי בו במבט שונא,יותר מזה במבט מתעב. "חלאה" לחשתי לעצמי והתקדמתי לשולחן 7.
הנה הסיוט מתחיל!