הנה אמא שלך, ילד.

הגן היה רועש, למרות שנותרו בו רק חמישה ילדים שהוריהם לא הקדימו לאסוף אותם מהגן. השעה עדיין לא הייתה שלוש וחצי, כך שהוריהם לא היו אמורים לבוא. הם התרוצצו בגן הריק כמעט לחלוטין, צוחקים וצוחקים. הם שיחקו עם בובותיהם, הצעצועים הרבים בגן ובקוביות הפלסטיק. הם היו ילדים קטנים, וכאלה ילדים מתוקים לא הייתם רואים בכל מקום אחר. "הנה אמא שלך, נעמי!" קראה הגננת, בעוד הילדה הקטנה והכהה קמה מהשטיח, מנופפת לשתי חברותיה והולכת במהירות לאסוף את התיק שלה, לפני שתוכל ללכת לחבק את אמא. "אמא! היא קראה כאשר היא הגיעה לאמה, מניחה את התיק על הרצפה ומחבקת את האם המחייכת.

הכיתה הייתה שקטה. המורה חיכתה עד אשר כל ההורים יבואו לקחת את ילדיהם, בדרך כלל זה לא היה כך, אבל המצב ברחובות העיר היה קשה. התלמידים ישבו בשקט, חלקם דיברו בלחישות וחלקם ישבו וקראו, ציירו או שיחקו בקלפים. המורה הביטה בהם, מרוצה מכך שהכיתה גדולה שלה שקטה כאילו אין בה תלמידים בכלל. "הנה אמא שלכם, רועי, דנה!" היא קראה לתאומים הג'ינג'יים שישבו ושיחקו בקלפים. הם הרימו מבטים וחייכו, מחזירים את הקלפים לחבילה וקמים ממקומם עם הילקוטים.

הילד הלך ברחובות עם אביו, מחזיק בידו החמימה והרכה. הם המשיכו ללכת.
עברו את הפינה, הגיעו לחצר גדולה ובה בלוקי אבן לבנים עליהם חרוטים שמות.
הילד היה עדיין קטן, אבל הוא כבר ידע שזה בית הקברות.
האב נעצר ליד מצבה ישנה יותר מרוב המצבות שהיו בכניסה.
"הנה אמא שלך, ילד."