כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -28-

זהו, הפרק האחרון!
למי שלא זוכרת מה קרה בפרק הקודם אז הנה פרביו קטן,
מיכל נפרדה מגלעד, חן נסע לארה"ב וכתב למיכל מכתב המתוודה על אהבתה. (זהו פחות או יותר)

פרק -28-

שבועיים לאחר מכן…

"אז את באה?" שאלה אשלי את מיכל. זו הייתה שעת צהריים ורבקי, אשלי ומיכל בילו בביתה שלה האחרונה.
מיכל הסתכלה על אשלי ושאלה, "באה לאן?"
"אל תשחקי סתומה!" קטעה רבקי את השיחה. "לראות את חן. הוא הגיע לפני שבוע ועדיין לא יצא לכם לדבר אחד עם השני."
"אני מניחה כי אין לנו על מה לדבר?!" אמרה מיכל בשקט.
"או, תעשי לי טובה, זה כזה בולשיט! יש לכם כל כך הרבה להשלים. לא דיברתם בכלל, את לא מתגעגעת אליו?" שאלה אשלי.
מיכל הסתכלה על חברותיה ואמרה באנחה, "מה אתן רוצות ממני?"
אשלי ורבקי החליפו מבטים ורבקי ענתה, "שתדברו, שגם אם כלום לא קורה ביניכם, שתהיו מסוגלים להיות באותו חדר בלי להרגיש מוזר."
מיכל הנהנה בראשה ואמרה, "אבל אם הוא היה רוצה לדבר איתי, הוא לא היה פשוט מרים את הטלפון ומתקשר?"
"ואת לא חושבת שהוא חושב בדיוק את אותו הדבר?" שאלה רבקי בחיוך.
מיכל לא ענתה ולמשך כמה זמן הם ישבו בשקט. לבסוף אמרה מיכל בהיסוס, "אני אלך…אני אתקשר אליו."
אשלי ורבקי חייכו באושר ורבקי אמרה, " את עושה את המעשה הנכון."

מיכל עמדה מחוץ לביתה של רבקי. במשך כמה שניות היא עמדה ללא ניע, חושבת על הפעמים הרבות בהם בילתה ושהתתה בביתה של רבקי עד שכמעט נהפך לבית שני בשבילה.
אבל עכשיו, תהתה לעצמה בשקט. היא פוחדת לדפוק. "כאילו זה בית זר," אמרה בשקט.
היא לקחה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת. רבקי אמרה לה שחן צריך להיות בבית והיא לקחה את ההזדמנות לבוא.
כעבור כמה שניות הדלת נפתחה וחן עמד בפתח. מיכל עצרה את נשמתה לרגע. השמש הקליפורנית עשתה לו טוב, הוא נראה שזוף יותר, חתיך יותר.
מיכל הסתכלה עליו ואמרה, "הי."
חן הסתכל על מיכל בהלם, כאילו הייתה הבן האדם האחרון שציפה לו. לבסוף ענה, "הי."
"מה שלומך?"
"אני בסדר, ברוך ה', איך את?"
"ברוך ה', אני יכולים לדבר?" שאלה. היא הסתכלה עליו מצפה לתגובתו כשהוא הנהן בראשו ואמר, "כן, תני לי רק לנעול נעליים."
היא הנהנה בראשה ונכנסה פנימה, מעט בחשש. היא סקרה את הבית שהיה כל כך מוכר וניסתה להירגע אך ללא הצלחה. היא עברה על התמונות שעמדו על המדף וצפתה בתמונות של חן, רבקי ונועם ביחד.
היא חייכה כשהבחינה בתמונה של חן מרוח בעוגת יומולדת. היא זכרה את השנה הזאת, הם חגגו יומולדת לרבקי ובתור חובה מיכל הוכרחה לקחת חתיכת עוגה ולזרוק על פרצופו של חן.
"כמה כיף היה," חשבה לעצמה.
"שנלך?" שמעה לפתע את קולו של חן לידה. היא קפצה בבהלה ואמרה, "כן."
הם עזבו את הבית והתחילו לצעוד ברחוב. במשך כמה דקות הם צעדו בשתיקה, זה לצד זה עד שלפתע מיכל נעצרה ואמרה, "זה מוזר!"
חן הסתכל על מיכל, מופתע ושאל, "מה?"
"כל המצב הזה…פעם היינו מנהלים שיחות שלמות ועכשיו אנחנו כמו שתי זרים."
חן הסתכל על מיכל ואמר, "אני באמת לא יודע מה לומר."
מיכל הסתכלה על חן בתסכול ואמרה, "תגיד משהו, לא יודעת. כל דבר! אני לא מסוגלת יותר."
"מיכל אני באמת לא יוד—"
"תפסיק!" קטעה אותו בכעס ואמרה משהו בספרדית.
חן הסתכל עליה במשך כמה שניות ולבסוף אמר בשקט. "שמעתי שקיבלתן מבחנים במתמטיקה."
מיכל הנהנה בראשה.
"ו–?"
היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "קיבלתי תשעים ושתיים."
חן הסתכל עליה וחיוך רחב התפרש על שפתיו. "אני לא מאמין, אני כל כך שמח בשבילך!"
היא הנהנה בראשה ואמרה, "כן, שמחתי. אבל הבחור שרציתי שישמח איתי ברח לחו"ל."
"מיכל, אני—"
"לא, אל תגיד כלום, רק תקשיב," אמרה. הם התיישבו על הספסל ומיכל המשיכה, "אתה זוכר את היום שצרחתי לך את רגשותיי, אתה רוצה לדעת מה אמרתי לך?"
חן הנהן בראשו.
"צרחתי לך שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם, שלמרות ששברת את ליבי כבר פעם אחת אני עדיין אוהבת אותך."
"אתה מבין, שברת את ליבי בפעם הראשונה שחשפתי בפנייך את רגשותיי, זה היה בכיתה ח', למרות שלא החזרת לי אהבה כמוני, לא הפסקתי לאהוב אותך. חשבתי אולי כיוון שאני צעירה ולכן לא הפסקתי לנסות. והשנה…", מיכל אמרה, מנגבת את הדמעות שזלגו במורד לחייה.
"ניסתי שוב ושוב, אבל בכל פעם התאכזבתי מחדש ואתה יודע מה, נמאס לי. נמאס לי לדעת שאנחנו לא נהיה יותר מידידים, זה כאב לי, כי אני אוהבת אותך חן, אני אוהבת אותך! לילות שלמים עברתי בחדרי בוכה ולא רצית בזה לכן ניסיתי להתגבר עלייך וחיפשתי מישהו אחר שיכול להחזיר לי אהבה."
מיכל הסתכלה על חן שעמד המום לחלוטין והמשיכה, "אבל למרות שניסיתי לא נתת לי, זה כאילו ניסת להחזיק אותי משתי הקצוות- לשמור על הידידות בינינו מצד אחד, ומצד אחר לא לתת לי להמשיך הלאה ולא רצית בזה."
"וכשקראתי את המכתב שלך זה שבר אותי עוד יותר, כי כשכבר חשבתי לאבד כל תקווה שהיא כתבת לי שאתה אוהב אותי ואני לא רוצה בזה, לא ככה. אני לא רוצה שתכתוב לי את זה על מכתב, אתה יכול חן?" שאלה מיכל. היא הסתכלה על חן שנעץ בה מבט בחזרה. במשך כמה שניות הם עמדו ככה, נועצים מבטים עד שאמרה מיכל,
"אם אתה לא מסוגל, אם אתה לא יכול תגיד לי עכשיו, אל תשאיר אותי תלויה באוויר. תהיה גבר ותגידי לי כי אני כבר לא יכולה."
חן הסתכל על מיכל ואמר, "אני…מיכל, אני..אמ.."
מיכל הסתכלה עליו עוד מספר שניות, מנסה להוציא את המילים מפיו ולבסוף אמרה בשקט, "אתה לא יכול להגיד לי את זה, אתה לא בטוח. זה בסדר חן, אולי זה באמת לא היה אמור לקרות."
מיכל לקחה צעד לאחור וניסתה לחייך, אך ללא הצלחה. "אני באמת מצטערת חן שאני לא זו שיכלה להיות בשבילך." והיא הסתובבה ללכת, פרץ דמעות מחודש החל לזלוג מעייניה.
היא צעדה במהירות, מתעלמת מהמבטים של העוברים ושבים שהסתכלו עליה בתמיהה עד שהגיעה הביתה, ברגע שנכנסה לחדרה פרצה בבכי.
"למה חן? למה אתה כזה…התוודית על אהבתך במכתב, אז למה לא יכולת להגיד לי את זה בפנים, לבחורה שאוהבת אותך?! צרחה מיכל בתסכול.

"הוא מה???" צעקה רבקי בהלם. הם ישבו בביתה של מיכל כשהאחרונה סיפרה להן את החדשות. רבקי נעמדה בעצבים ואמרה, "אני אהרוג אותו, אני אהרוג את האידיוט הזה!!"
מיכל שהסתכלה על חברותיה שעמדו המומות וכעוסות, חייכה חיוך קטן ואמרה, "זה כבר לא משנה רבקי, אני כבר וויתרתי."
רבקי הסתכלה על מיכל, המומה. "את לא יכולה לוותר! את פשוט לא יכולה, זה אי הבנה קטן, אני בטוחה שאם אני אדבר עם חן, אני בטוחה שהכל יסתדר ו—" רבקי השתתקה והסתכלה על מיכל שהסתכלה עליה ואמרה בשקט, "זה לא יעזור, הא?"
מיכל הנהנה בראשה לאיטה ואמרה, "רבקי, אם זה היה אמור לקרות, אז זה היה קורה. חן פשוט לא מסוגל לפתוח את ליבו כלפיי, הוא אכן התוודה לי בכתב אבל עדיין קשה לו להודות את זה לי, אני מניחה שאולי הוא לא סגור על עצמו וזה בסדר, אבל אני וויתרתי, אין לי כח יותר לחכות."
אשלי שצפתה במהלך העניינים אמרה, "אבל זה העניין, חן אומנם לא יכול להתוודות כלפייך עכשיו אבל אולי בשלב יותר מאוחר יותר…בבקשה מיכל, אל תוותרי, לא עכשיו."
מיכל הסתכלה על אשלי שהסתכלה עליה בתחנונים ואמרה, "אני מצטערת, אבל אין לי כח יותר, אין לי כח לחכות."
רבקי, אשלי ומיכל ישבו בשתיקה במשך כמה רגעים עד שאמרה מיכל בחיוך, "אז למישהו בא איזה עוגיות שוקולד צ'יפס, הכנתי היום בבוקר."
רבקי ואשלי חייכו חיוך רחב ואשלי אמרה, "מה את בכלל שואלת, תביאי!"
מיכל נעמדה מהמיטה וצעדה למטבח. היא ערמה מספר עוגיות על צלחת חד פעמית כששמעה את צלצול הפלאפון שלה.
היא הניחה את הצלחת על השיש וענתה.
"הלו."
"מיכל," שמעה את קולו של חן.
"חן?" שאלה מיכל בדאגה, הוא נשמע מוזר, כאילו קרה לו משהו.
"מיכל, את יכולה לבוא היום בערב לגן שליד הבית שלי, יש משהו שאני רוצה לדבר איתך."
מיכל שתקה, ההצעה נשמעה מפתה אבל היא כבר איבדה תקווה. אולי? חשבה בליבה אך לבסוף אמרה, "אני מצטערת, חן. אני לא מסוגלת, לא עכשיו." והיא ניתקה את הפלאפון.
במשך כמה רגעים היא עמדה עם הפלאפון מונח בידיה עד שהחזירה אותו בחזרה לכיס.
"מה את עושה?" שמעה מאחוריה את קולו של רבקי. היא הסתובבה לעמוד מול פניה הנזעמות.
מיכל נסוגה אחורה בבהלה ואמרה, "הבהלת אותי."
"מי זה היה בטלפון?"
מיכל לא ענתה ורבקי שאלה בשקט, "מה הוא רצה?"
"הוא רצה לדבר איתי."
"זה מצוין," אמרה אשלי בחיוך, כשיצאה מהחדר.
"זה לא!" אמרה מיכל בתסכול. "אני לא מסוגלת! נמאס לי, נמאס לי להידחות פעם אחר פעם, אני לא צריכה שחן יבוא ועוד יגיד לי שמה שהוא כתב במכתב היה טעות, אני לא מסוגלת להידחות בפעם השלישית, הלב שלי לא יעמוד בזה."
"אבל מי אמר שזה מה שיקרה? שאלה אשלי ברכות.
"ומי אמר שזה לא יקרה?" שאלה מיכל בשקט.
"את יודעת מה את צריכה לעשות, את צריכה ללכת אליו ולשמוע את מה שיש לו לומר לך, את חייבת לתת לו ניסיון נוסף, בבקשה מיכל, תני לו הזדמנות." אמרה רבקי בתחנונים.
מיכל הסתכלה על חברותיה ולקחה נשימה עמוקה לבסוף אמרה, "בסדר, אני אלך לפגוש אותו."
רבקי ואשלי חייכו באושר ורבקי שאלה, "אז, איפה אתם צריכים להיפגש?"
מיכל הסתכלה עליה בחיוך נבוך ואמרה, "בגינה שליד הבית שלך."
רבקי הסתכלה עליה בהבעה מבולבלת ואמרה בתמיהה, "למה שם?"
מיכל משכה בכתפיה והסתכלה על השעון, השעון הראה את השעה חמש וחצי. "יש לו עוד קצת זמן."
"לא אין לך!" אמרה אשלי בחיוך. "יש לנו מעט זמן בשביל לארגן אותך, קדימה." היא לקחה את ידה של מיכל והם צעדו לחדרה.

מיכל צעדה בזריזות לכיוון הגן, היא הייתה לחוצה. היא העבירה יד בכדי לישר את החולצה והעבירה מבט נוסף בתלבושת שלבשה, חולצה קלילה, מכופתרת בצבע ורוד וחצאית מקסי בצבע כחול.
מרחוק הבחינה בדמות שישבה על אחת הספסלים ולרגע קל ליבה נעצר. היא לקחה נשימה עמוקה והתקרבה לעבר חן.
ברגע שנעמדה מולו הוא התרומם מהספסל והגיש לה שקית קטנה עטופה.
"מה זה?" שאלה בהפתעה.
"רק תפתחי את זה," אמר אך נמנע מלהסתכל עליה.
מיכל פתחה את השקית הקטנה, משתדלת לא לקרוע אותה והוציאה מתוכה שרשרת מגולדפילד בצירוף תליון 6 לבבות מעוצב.
"זה מדהים," אמרה מיכל בהתפעלות, היא הסתכלה על חן, "אבל למה?"
בפעם הראשונה חן הסתכל על מיכל ואמר, "הייתי אידיוט! מיכל אני כל כך מצטער, חשבתי יותר מידי ובפעם הראשונה בחיים זה לא היה בסדר, הייתי צריך ללכת עם הלב."
"כשנסעתי לארה"ב, הייתי עוד בספק שאולי אני לא אוהב אותך באמת, הייתי טיפש. ולמרות שנסעתי, לכל מקום שהלכתי לטייל ראיתי אותך, הייתי פחדן!"
הוא הסתכל על מיכל שהסתכלה עליו ודמעות זלגו מעיניה. חן עשה צעד לעברה ואמר, "אני הייתי טיפש שבטחתי במוח שלי ולא ברגשות שלי כלפיו, מיכל." הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "אני אוהב אותך."
מיכל התנשמה ואז חיוך קטן בצבץ מזוויות פיה ושאלה בשקט, "אתה אמיתי איתי עכשיו, זה לא סתם התאהבות קלה?"
חן חייך חיוך רחב ואמר, "זה מעולם לא היה." הוא קירב את שפתיו לשפתיה ונישק אותה, נשיקה עמוקה וסוחפת.
"אני לא יכול בלעדייך, את נקודת החולשה שלי," מלמל בין נשיקה לנשיקה.
מיכל חייכה באושר והחזירה לו נשיקה אוהבת.