השדה שלהם.

הוא הלך בשדות למקומות רחוקים, השביל היה צר והוא נאלץ מידי פעם לדרוך על הדשא הרטוב. בכל פעם שהלך לשדה, ראה שמה שני פרפרים לבנים, שריחפו סביבו. החרציות היו מזמינות בגלל הצהוב של עלי הכותרת שלהן.
הוא לקח אותה לשם כל שבת, זהו היה הבילוי הקבוע שלהם בסופי השבוע. היא אהבה את המקום הזה, במיוחד כשהיא איתו, ושני הפרפרים הלבנים ריחפו סביבם מלאים באהבה שרק רוצה לפרוץ החוצה, הוא תמיד קטף לה חרצית צהובה, ושם בשערה החלק והחום. בשדה הזה התקיימה הנשיקה הראשונה שלהם, ומאז, הוא לוקח אותה תמיד לאותה הגבעת הדשא הירוקה והרטובה. היא שנאה לשכב על הדשא הרטוב, לא מפני שהיה רטוב, אלא מכיוון שכשהייתה קמה כל גבה היה מכוסה במים שלא ייתייבשו עד לביתה, היא התנחמה בזה שאהובה איתה, היא צחקה על כך שגבו היה רטוב אף יותר.
כל שבוע היא חיכתה ליום השביעי בשבוע, כדי שתוכל לפגוש את האביר שלה, בכל השבוע, הם היו עמוסים ולחוצים, וכשניפגשו בשדה שכחו מכל רע שיכול לקרות.

שבת אחת, הוא הפתיע אותה ואמר:"אני לא אקח אותך היום לשדה. עינייה הגדולות הסתכלו בתמימות על עיניו, כשידיה מחבקות את מותניו של הנער.
"למה?" שאלה.
הוא לא ענה, והמשיך ללכת, היא הלכה אחריו למקום לא ידוע, מידי פעם היא דילגה בקלילות כדי להשיג את צעדיו הרחבים והמהירים.
כשהשיגה את צעדיו והייתה קרובה אליו מספיק, היא תפסה את ידו ועצרה אותו.
"אם אתה לא לוקח אותי לשדה, לפחות תחכה לי?" נעצה בו את עינייה הגדולות, נראה היה לפעמים שהיא משתמשת בעינייה לאסטרטגיה, כאילו עינייה מדברות יותר טוב ממנה, הוא לא ענה, אך כשהתחיל לצעוד שוב ראו בצעדיו שהקשיב לדברייה. היא לא עזבה את ידו, מידי פעם לחצה לו על היד כי הוא לא שם לב שהוא כבר כמעט רץ, הלחיצה ריסנה אותו וכך פסק ללכת בפזיזות בכל פעם שרק התחיל.

אחרי כמה זמן של הליכה הוא עצר. "לא אכפת לך לאן אני הולך?" שאל.
"לא, אני יודעת שאיתך אני בטוחה" שוב הסתכלה בעינייו וחייכה. ידה הייתה עדיין תפוסה בשלו. והם עמדו אחד מול השנייה. הפעם עיניו שידרו עצב קר.
"אל תסמכי עלי", אמר. חיוכה ירד ועינייה שאלו במבט תמים 'מה קרה', "תלכי מכאן, ומהר, זה עדיף לך" הוסיף.
"מה?, למה?" עינייה המאושרות שהיו מקודם הפכו ברגע לעצובות ושבורות, היא הרכינה את ראשה, לא רצתה להקשיב, היא ידעה שהיא לא תרצה לשמוע את התשובה.

אחרי כמה דקות של שקט הוא ניסה לדבר, והיא הניחה את ידייה על אוזנייה וסגרה אותן, אבל הוא המשיך לדבר בתקווה שהיא עוד שומעת, "תקשיבי לי, אני באמת רוצה שתלכי, עכשיו, אני מתחרט על הכל, זה לטובתך, עכשיו תלכי!". היא הורידה את ידייה מאוזנייה והסתכלה שוב על עיניו, הפעם הוא ראה שדמעה זולגת לה מאחת מעינייה. הוא תפס את הלחי שלה במגע עוטף וליטף את דמעתה בעזרת האגודל שלו.
"אתה לא באמת מתכוון לזה, נכון?" שאלה.
"לצערי כן," ענה וחיבק אותה חיבוק קצר, "עכשיו תלכי" אמר בזמן שהוא ניתק את גופו מגופה וסימן לה ללכת.
היא הסתכלה עליו וניסתה לחפש את עינייו אך הוא הרכין את ראשו ופנה לדרכו. אחרי כמה צעדים מהירים שלו, כשהיה רחוק מספיק, "זה בסדר". צעקה לעברו, "אני לא כועסת עלייך, אתה תעבור את זה וניפגש שוב, נכון?" שאלה בתמימות.

"ניפגש במוות" צעק תשובה והחל לרוץ.