" צמיד לבן " פרק 6

יום שני המיוחל הגיע- פגשתי את אמיר.
אחרי בית הספר, סביבות 3 כזה, התקשרתי לאמיר וקבענו להיפגש ליד הגלידה במושבה.
נפגשנו, לא היה מביך לרגע, היה ממש ממש זורם וכיף.
יום לפני זה שלחנו אחד לשני תמונה במייל של איך אנחנו נראים , כדי שנדע איך יראה הבנאדם שנפגוש.
אמיר ראה שהיה לי קר, נתן לי את הסווטשרט שלו והלכנו והתיישבנו באיזה בית קפה.
" אז ככה אתה במציאות הא ? “.
" אז ככה את במציאות ".
" האמת שדמיינתי אותך יותר גבוה ".
" מאוכזבת ? “.
" ממש לא, להפך ".
" תרצי להישאר פה הרבה זמן ? “.
" האמת שלא, רוצה ללכת עוד למעט לאיזה פארק? לשבת על איזה ספסל ? “.
" אני זורם איתך ".
" מעולה ".
ומשם השיחה התחילה להתגלגל.
דיברנו כל אחד על החיים שלנו, על המשפחה, על הללימודים, על התחביבים. באמת שזו הרגישה שיחה רגילה בין שני ידידים מאוד מאוד טובים.
" רוצה לבוא איתי רגע לאנשהו ? “. שאלתי את אמיר.
" לאן? “.
" פה לחנות שעונים ".
" למה ? “.
" אני רוצה לקנות שרוך ".
" בשביל ? “.
" אה שכחתי להזכיר לך את הפרט הזה. אתה רואה את היד שלי? קיצר- כל צמיד מסמל משהו. אני רוצה משהו שיסמל את הקשר ביני לבינך ".
" נשמע מגניב , איזה צבע תבחרי ? “.
" מה אתה אומר? “.
" אני חושב פסים צבעונים לצמיד, מתאים לך ? “.
" מתאים מאוד ".
" אוקיי בואי ניכנס, אני אקנה לך ".
" חחח אוקיי, תודה , איזה חמוד ".
" בקטנה ".
נכנסנו לחנות וקנינו חוט של פסים עם מלא צבעים.
אמיר קשר לי את השרוך על היד והלכנו לכיוון הפארק.
דאגתי כל הזמן שהידיים שלי ישארו במקום ושאמיר לא יחשוב לרגע לקחת את שלי לשלו.
הגענו לפארק והתיישבנו שם על אחד הספסלים.
למרות שהיה לי קצת קר, מזג האוויר היה בדיוק מתאים.
ישבנו שם והסתכלנו על הציפורים שמנסות ללקט אוכל מן האדמה, על הילדים ששיחקו במתקנים שבפארק.
אני רק נשמתי עמוק, הייתי צריכה את המנוחה והשקט הזה.
" את רוצה לספר לי ? “ שאל אותי אמיר.
" לספר מה ? “.
" למה את לא רוצה חבר ".
" זה עד כדי כך מעסיק אותך ? “.
" האמת שכן. אם לא הייתי יודע, כבר מזמן הייתי מנסה לעשות צעד ".
" אתה בטוח שאתה רוצה? זה יכניס לנו אווירה עצובה כזו ".
" אני מוכן אם את מוכנה ".
כרגיל, הסתכלתי רגע על היד שלי לפני שהתחלתי לשפוך את הסיפור.
" אמא שלי נפטרה לפני 5 וחצי שנים כשהייתי בת 10 . היא הייתה בשבילי מודל לחיקוי ואני הייתי לה בת יחידה. היא אהבה אותי, שיחקה איתי . היא לא הייתה מעשנת, לא לוקחת סמים, היא נפטרה בגלל מחלה. יש בי עדיין בגוף את הפחד הזה של לאבד בנאדם שקרוב אליי ובגלל זה אני פוחדת להתקרב מאוד לאנשים.
יש לי המון ידידים וכולם מעריכים את העצות שאני נותנת להם בחיים אבל כולם יודעים שעל עצמי אני אף פעם לא מדברת . אני שמעתי כבר את כל הסיבות של ' את לא תאבדי מישהו שתתקרבי אליו, המוות של אמא שלך לא קשור בכלל אלייך ' , אבל עדיין- זה פחד שלא יוצא " , אמרתי לאמיר בלי לנשום לרגע.
" וואו, לא ידעתי, אני מצטער ".
" זה בסדר, לפחות זה נותן לך תשובה ? “.
" לחלוטין. האמת שאני מבין אותך. לא מהבחינה של להתקרב לאנשים אבל זה באמת לאבד משהו נורא מרכזי וחשוב בחיים, אני לא הייתי רוצה להיות במקום שלך ".
" אתה באמת מבין אותי ? “.
" מבין זה לא מילה, אני מזדהה איתך ".
" אני מצטערת ".
" על מה מותק ? “.
" על הבאסה שהכנסתי אותנו אליה ".
" שטויות, איתי את בחיים לא תישארי בדיכאון ".
" אתה חושב ? “.
" אני בטוח " , והוא צדק, כי ישר חייכתי וצחקתי ושכחתי שלפני שנייה דיברתי על דברים עצובים.
" אני באמת שמחה שהתחלנו לדבר ונפגשנו " אמרתי לאמיר.
" תאמיני לי שאני יותר שמח, שמח שלא נכנעתי ולא התייאשתי, הפעלתי קסמים וזה פעל ".
" היית צריך קסמים ? “.
" הרבה מאוד " , הוא חייך וקרץ אליי.
נפרדנו בחיבוק חברי כזה וסיכמנו שנתראה עוד הרבה.
ידיד חדש נכנס לרשימה, תנו בכפיים.