ליפסטיק אדום

כשהתגרשתי נעמה אהרונסון נעלמה לחלוטין. כל טיפת האישיות שנשארה בי בנישואים הלא ברורים האלו, פשוט נמחקה עם החתימה הסופית.

היום, בגיל 43, אני מביטה בבתי המתבגרת, אכולת אשמה על כך שאני מקנאה בה. מקנאת על כך שהיא נראית כפי שאני נראיתי בגילה. היא האמנם הרבה יותר חסודה ממה שאני הייתי. ולא ברור לי למה, כנראה זה מהגנים של סבתא שלה, אמי, שהייתה מזדעקת לכל גילוי המיניות בסביבתה. אם כי ידעתי להסתיר אותה היטב ולשחק אותה ילדה טובה ותמימה בפניי הוריי. היתכן שהילה הולכת בדרכי?

אני מביטה בה כמה רגעים, עומדת מול המראה, שמה לב פתאום ששדיה מזדקרים דרך החולצה שלה. היא קושרת את הצעיף שלה ומניחה את הקשר על המחשוף שלה כשכל שיפולי הצעיף הרחב מסתירים את היפים שירשה ממני. לא, היא בהחלט לא מעמידה פנים.

"יאללה הלכתי. את עוד פעם נפגשת עם הסוס הזה?" שואלת הילה
"אולי אצא לרכיבה עליו" עניתי על אותו המטבע
"איחס מגעילה אחת" שוב הבת שלי מתחסדת לי
"את מגעילה, אל תדברי ככה אל אמא שלך" עניתי לה.

הילה זרקה נשיקה באוויר. כנראה משהו שראתה בגוסיפ גירל. הן פתאום זורקות נשיקות באוויר והולכות בנונשלנטיות. אבל חייבים להודות, יש לה קסם לילדה הזו. כמה שנים יעברו עד שתלמד להשתמש בו היטב ולא תאבד את זה בגלל איזה בעל שמן ומשעמם שלוקח ממך את כל קסם הנעורים שאיפשר לך לסחרר ראשים.

טוב,, הוא לא היה באמת שמן ומשעמם. ממש לא. למעשה, הייתי מאוהבת בו לגמרי. אבל הוא? פשוט קם בוקר אחד והחליט שזה כבר לא זה. מה זאת אומרת זה כבר לא זה? שיזדיין הבן זונה הזה! מה הוא חשב, ש20 שנות נישואים אמורים להיות מלאי תשוקה, עניין, פרפרים וקשת בענן?! באיזה סרט האיש הזה חי!?

אז רק בגלל שהייתי אדמונית מהממת ומדהימה פעם, צריך לעזוב הכל רק בגלל שאני כבר לא כזאת?

נמאס לי מהלוזרים האלו. איפה כל הגברים האלו שהפשיטו אותי במבטם ונהגו לאונן עליי בלילות?

הסוס מתקשר. בדיוק בזמן.

כששמעתי שבעלי לשעבר התחיל לצאת עם מישהי (שאפילו לא יפה יותר ממני) אמרתי שאין מצב שאשב בחושך לבד.
ככה הכרתי את הסוס. קוראים לו יואב. הוא סטודנט לפסיכולוגיה בבין תחומי בהרצליה. כן… הוא בן 27. והכי חשוב הוא נראה ממש טוב. כלומר, כל עוד הוא לא מדבר יותר מדי.
הכרתי אותו באתר היכרויות. הוא זרק שפע מחמאות על התמונות שלי מהבת מצווה של הילה, שבה לבשתי שמלה שחורה צמודה. וכמו שאמרתי, אני סאקרית של מחמאות. יצאנו לסרט וארוחת ערב והוא באמת נראה טוב. זה הכל. הוא התייחס אליי בהמון כבוד. פתח לי את דלת המכונית. שילם עליי בארוחות למרות שהוא סטודנט תפרן. החזיק לי את התיק בכל הטיולים ושאל ללא הרף אם טוב לי ואם נוח לי. פעם אחת חלמתי שהוא היה סוס ואני רכבתי עליו. הילה אומרת שהוא סוס כי הוא כזה אצילי.

הוא גם כותב לי שירים. הוא כל הזמן מנסה לסחוט ממני תגובות. אבל אני רק מהנהנת בנימוס ואומרת "כל הכבוד כל הכבוד" כמו דודה שהאחיין שלה הקיא משהו על הנייר תחת הגדרת "יצירת אומנות".

"מותר לי לחטוא קצת בכתיבה, לא?" שואל אותי הסוס בתמימות.
לא. אסור בשום פנים ואופן להרוג ככה את השפה העברית למען גחמה תחת השם "שירה". אלוהים ישמור, לאנשים כבר אין מודעות בימינו? היום כל אחד חושב שאם הוא כותב סיפורים בבלוג, הוא אעלק סופר. פשוט מזעזע!
"כן יקירי, בהחלט בריא להתבטא בכתיבה" חייכתי אליו וליטפתי את גב ידו.

אז הערב החלטתי סתם ללכת לטייל בים. אבל התחשק לי משהו מיוחד. לא יודעת מה. שמתי היום ליפסטיק אדום. זה ליפסטיק המזל שלי. בגוון "רוסי אדום" שהמציאה מדונה עבור M.A.C לזכר אופנת הליפסטיקים האדומים שהיו בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז. סמל הסקס בעיניי.

עברנו בדרך לקיוסק לקנות לי סיגריות וחטיפים. בא לי חטיפים. הסוס כמובן לא היסס פעמיים ורץ לקיוסק לקנות לי חטיפים, לא לפני שזרק לי מחמאות עד כמה אני יפהפיה.
אני פשוט ניזונה מהתשוקה שמופנית אליי. מהערצה הזו שכבר מזמן שכחתי מהי. זה גורם לי להאמין שזה נכון.
כשהייתי סטודנטית לאומנות הייתי מרגישה סוג של עוצמה אמיתית במיטה. כל הגברים (לעיתים גם נשים) נקלעו למיטתי ופשוט היו הופכים לעבדים נרצעים לרגליי. אבל הגברים שאהבתי באמת, הם אלו שידעו לתפוס אותי בעין המיוחדת דרך האומנות, הן המוסיקה והן החזותית. כי זוהי הדרך שמעולם לא הייתי יכולה להביט בעצמי במראה.

ד"ר פאולו דוטשה היה מאז ומעולם פנטזיה בלתי מומשת שלי. הוא היה המרצה שלי באומנות הפלסטית. הוא לא היה מבוגר ממני יותר מעשר שנים אבל הוא כבר היה אמן בעל שם עולמי. והוא היה ברזילאי. ממבט ראשון הוא לא נראה כמו מישהו שיתפוס לי את העין באופן מיוחד, אך כאשר פצה את פיו לראשונה, במבטא ברזילאי, מדבר על הקאנוניזציה היוונית בכזאת תשוקה, רציתי לשבת על הפסנתר באולם ההרצאות ושהוא יקח אותי כאן ועכשיו. מצידי שכולם יתאדו ברגע.

פאולו דוטשה…. איזה שם. זה שם שזוכרים. ואני? נעמה אהרונסון. איחס. למה לא יכול להיות לי שם של אלילת מסך לוהטת? משהו בסגנון ברידג'ט בארדו או נגיד.. ג'ין הארלו?

בכל אופן, דאגתי תמיד לשבת בשורה הראשונה עם בגדים מושכים לעין. בכל סשן של שאלות הייתי מעוררת פולמוסים סוערים בהם הייתי ממש תוקפת אותו על האופן שבו הגדיר את הפיסול של ג'קומטי. הפולמוסים האלו עוררו בו מידה מסוימת של זעם. בניגוד לשאר הברביות שניסו להתחבב עליו. אותן הוא לא זכר.

הייתי עושה איתו אהבה סוערת ואלימה במבטים. בשאלות המרומזות, בבחינת הקימורים הפיסוליים של היצירות, ברגליי, בתנוחותיי.

התבאסתי מאוד בשיעור האחרון שיותר אולי לא אראה אותו. ששום דבר לא קרה. הגבר שמעולם לא השגתי. היש דבר כזה?
החלטתי לעשות מעשה. לבשתי את החצאית הכחולה הקצרה שלי עם חולצת טי שירט פשוטה לחלוטין, מהגזורות האלו (בכל זאת תחילת שנות ה90) ודאגתי "לשכוח" את החזייה. בעצם גם את התחתונים. פיזרתי את שיערי האדמוני השופע ולסיום – הנשק הכי חזק שלי – ליפסטיק אדום, כמו מדונה.

ישבתי שלובת רגליים עם נעלי עקב שחורות. בשורה הראשונה כמובן. דוטשה שאל שאלה ואני הצבעתי כמו ילדה טובה
"כן גברת אהרונסון?" הביט בי דוטשה במבטו המוכיח, כמוכן לעוד מתקפה שלי.
אני לא זוכרת מה שאלתי באותו הרגע, אבל זאת היתה שאלה אלגנטית וחכמה מאוד, מהסוג שהיה צריך לחשוב עליה היטב. דאגתי להתנסח כראוי ולייצב את קולי רגע לפני שפיציתי את פי. רציתי להרגיש בנוח בעת ההתנסחות ולכן אף סידרתי את עצמי מחדש. הרמתי את הרגלי מחברתה והותרתי אותן מעט מרוחקות אחת מהשנייה. הנחתי את הרגל השניה על הראשונה ברגע שסיימתי את השאלה. אם זה עבד לשרון סטון, למה לא לי?

דוטשה אכן השתתק. לקח את הזמן לענות על השאלה, בעודו מתהלך הלוך ושוב, מלטף את סנטרו כאילו היה שם זקן, הוא נראה טרוד מאוד במחשבה. אני חייכתי אליו בתחושת ניצחון זמנית. אבל הוא עשה זאת בסופו של דבר בגבורה וענה לי על השאלה. צמרמורת עברה בגבי ברגע שדוטשה סיים לדבר. הוא הביט בי עמוקות כאילו זה עתה פגעתי בו. השיעור נגמר וכל הבנות עטו עליו. הוא התייחס לכולן אך הביט בי כאשר פניתי אל הדלת, לא לפני שדאגתי לזרוק אליו מבט עתיר מחשבות לא נאותות שלא משאירות מקום לדימיון. נשכתי את שפתי וחייכתי חצי חיוך, עם הליפסטיק האדום.

כשעמדתי מחכה למעלית, המחשבות התחוללו בראשי, המחסור בתחתונים עשה את שלו והרטיבות לא איחרה לבוא. התפללתי שאף אחד לא יצטרף אלי למעלית כדי שלא יריח את הריח של התשוקה שבערה בתוכי.
המעלית אכן היתה ריקה ונכנסתי אליה אך כאשר עמדה להיסגר, מישהו הניח יד כדי למנוע ממנה להסגר. ליבי עמד דום. זה אכן היה דוטשה שנכנס עמי למעלית.

באותה השנייה הייתי משותקת מהלם. היינו רק שנינו לבד במעלית. דוטשה הביט בי במבט כאילו זה היה שור זועם שרצה להעניש אותי על כך שנופפתי מולו בבד האדום. הוא התקרב אליי וקירב את אפו אל צווארי. נראה שאכן הריח אותי. הוא רק הביט בי. הביט בפטמות הזקורות דרך חולצתי. הוא הניח את ידו ברפרוף על שדיי, להרגיש את קשיחות הפטמות. הוא פלט נשימה עמוקה שהורגשה היטב על שפתיי. פתחתי אותן קמעה
"לא הייתי רוצה למרוח לך את הליפסטיק הזה…" לחש אל תוך אוזני. אך לא יכולתי לשמוע את מילותיו. שמעתי רק את האוויר החם שנפלט מפיו על צווארי.

הצמדתי את גופי אליו, חשה בזקפתו הקשה דרך מכנסיו האלגנטיות, מחככת את עצמי בו. הוא הניח את אצבעותיו בהססנות רבה על פני ירכיי כאילו בא לבדוק שאכן מה שראו עיניו בשיעור לא היה מקסם שווא. האצבעות עלו אט אט למעלה כאשר אצבע אחת עמדה לחוש ברטיבות שלי…
נפתחה המעלית ואנשים נוספים נכנסו אליה.

דוטשה יצא מהמעלית ומאז מעולם לא ראיתיו.

ניסיתי לחפש אותו ברחבי הקמפוס אך לא מצאתיו. חשבתי שאולי אראה אותו בבחינה, אך במקומו היה שם רק האסיסטנט שלו.

וזהו ד"ר פאולו דוטשה, הגבר שמעולם לא השגתי.

מצאתי את עצמי שקועה במחשבות בעודי משוטטת בחוף הים. כשהתעוררתי, קלטתי ששכחתי את הסוס בקיוסק. הסתובבתי אחורה וראיתי שהסוס דהר לכיווני, בידו חפיסת סיגריות ושקית חטיפי גומי.
בעוד שהסוס מתנשף, הבטתי בים הסוער. רוח עזה נשבה בשיערנו. הסוס הוריד את הג'קט שלו והניח אותו מעל כתפיי. אך אני רציתי רק לפשוט הכל. רציתי להתעלס עם הרוח. רציתי לפרוק את המטען הזה שהצטבר לי לפני כ20 שנה עם דוטשה.
"בוא נשחה" אמרתי ואחזתי בו
"השתגעת? פה? עכשיו?" אמר הסוס
"די אל תהיה כזה זקן, תהיה ספונטני" האומנם בן 27, אבל הוא בהחלט הרבה יותר זקן ממני.
"מה פתאום. אין לנו בגד ים ועכשיו קר" ניסה הסוס למשוך אותי חזרה.

אני לא יכולה להיות יותר עם גברים שעוצרים בעדי. עוצרים מהדבר הזה שבי לפרוץ. עכשיו, אחרי כל מה שעברתי, אני מתחילה לגלות את זה מחדש. אולי זה הליפסטיק האדום ואולי זה הזיכרון על דוטשה. וכן, הייתי זקוקה לסייח צעיר שיזכיר לי שאין דבר רע בי ושאני עדיין אישה.

השלכתי עליו את הג'קט שלו. רצתי אל החול. השלכתי את נעלי סטיב מאדן שלי אל החול ונכנסתי למים. כשאני מקלפת מעצמי את החזייה והתחתונים.

צפתי מעל פני הים כשהרוח והריח השחור מלטפים את גופי. הבטתי אל הירח הבוהק, אל האופק האינסופי בו פנסי ספינות מנצנצים מרחוק. הבטתי אל החוף, בו עומד הסוס המודאג בסובלנות. התחלתי לשחות עד ששמעתי מוסיקה מימיני. ואז הבטתי אל המזח.

אני לא יודעת מה, אבל משהו משך אותי במזח הגדול. אני לא יודעת איך לא שמתי לב מקודם, אך היה שם סוג של בר או מועדון. שחיתי אל המקום המסתורי הזה. יצאתי אל החוף, כשהשמלה הרטובה נדבקה לגופי ועליתי במדרגות, מתנגבת בחשאי אל המועדון.
כשנכנסתי, הייתה מבואה חשוכה ופשוטה למדי. שטיח אדום וקירות שחורים מעוטרים בציורי רנסנס המוקדם.
זוג גברים ישב על הכסא הויקטוריאני, לבושים בחלוקי אמבטיה לבנים. הם לגמו אספרסו והביטו מאוהבים זה בזה. לכן גם לא שמו לב כאשר יצאתי אל חדר המדרגות.

המדרגות הובילו למטה. זה די הפתיע אותי בהתחשבה בעובדה שהמועדון ניצב על המזח.
המדרגות הובילו אל מנהרה צרה וארוכה עשויה קירות לבנים כבימי הביניים. היה ריח של מערות שהזכירו לי את הטיול במערכות המכפלה. לא היה אור מלבד מנורות שמן מעומעמות שנתלו לאורך המנהרה. כמו אליס בארץ הפלאות, המשכתי לתור אל סוף המנהרה עד שראיתי אור אדום בוהק שהוביל אותי לאולם רחב ידיים. האולם היה דו מפלסי שמעוצב בצבעים אדומים ומהתקרה השתלשלה נברשת ענקית בקריסטלים אדומים. האור היחיד ששרר באולם היה מהספוט שכוון אל הנברשת וגרם לקריסטלים להפיץ צבע אדמדם ומנצנץ.

האולם היה מלא באנשים עירומים. כולם נשאו מסכות טווסים על פנים. הם התעלסו זה עם זה. הן בזוגות, בקבוצות, עברו זה אל זה. ללא אבחנה בין מין וזהות. עמדתי מהופנטת לנוכח המיניות היפה הזו שזורמת לה באיטיות ובאצילות גמורה, מבלי שום שמץ של ליכלוך או תחושת תועבה.

לפתע אישה אחת ראתה אותי. היא הסירה את המסכה מעל פניה ונראתה נדהמת לראותי. היא ניגשה אל הברמן שעמד בבר בפינה והסיבה את תשומת ליבו אליי. הוא נראה כגבר מקסיקני גדול מימדים, שיער שחור ארוך אסוף בקוקו. גופו מעוטר בקעקועים ועל אחת מאצבעותיו היתה טבעת זהב גדולה עם אבן גרנט.

חשתי עירומה לנוכח המבטים שהופנו אליי. מה אני עושה פה? מה חשבתי לעצמי? אני לא שייכת לפה. אני אישה פתטית ומלאת גחמה. הרי אני זקנה מדי. רציתי לבכות ולאסוף את עצמי מהמקום הזה.

כשהבחין המקסיקני שאני עומדת לצאת, הוא השליך את המגבת מידו ורץ לכיווני
"נעמה?" עצרתי. איך הוא יודע את שמי?
"את נעמה אהרונסון?" שאל אותי המקסיקני במבטא רוסי
"שלום אני בוריס, אני מנהל את המקום הזה. פעם ראשונה שלך כאן?" אוקי, אז הוא לא מקסיקני.
"כן… מה קורה פה? אנחנו מכירים?" שאלתי בחשדנות
"לא, אבל כולנו פה מכירים אותך" חייך אליי בוריס כאילו הכיר אותי כל חיי.
הבטתי בכל האורגיות סביבי. היו אלו שהבחינו בי וחייכו אליי. מה קורה פה? אני חולמת? זה בהחלט נראה פרוע יותר מכל חלום שאי פעם חלמתי בחיי.
בוריס הושיט אליי את ידו "אנא, אל תפחדי. אני רוצה להראות לך משהו" הנחתי את ידי אליו ונתתי לגבר הגדול הזה להוביל אותי לחדר נוסף מאחורי דלתות עץ מגולף.

אור כחול סינוור את עיניי ומצאתי את עצמי במקום היפה ביותר שהייתי בו מימיי. החדר היה למעשה מצפה תת ימי כשכל קירותיו היו מזכוכית מוקפת ים. זהו היה החדר שיכולת לחוש בו הכי שליו בעולם.
במרכז החדר היתה בריכה ענקית בצבע סגול עדין. הבריכה היתה מלאה בנשים יפות וערומות ורק קומץ קטן מהם היו גברים, יפים לא פחות. כולם השתכשכו להן בשלווה בבריכה, מעבירים ג'וינטים או כוסות יין לבן זה לזה ומתעלסים. הדוניזם טהור במלוא הדרו.

במרכז הבריכה עמד פסל. ראיתי גב של פסל של אישה יושבת. אישה בעלת שיער אדום. הבטתי בפניו של בוריס. הוא סימן לי להמשיך ללכת. הלכתי סביב הבריכה והבטתי בפניה של הפסל.

שום הפתעה בחיים שלי לא היתה דומה אי פעם להפתעה שקיבלתי באותו הרגע. הפסל הזו היא אני.
אני לפני 20 שנה.

הפסל ישבה ברגליים פסוקות מעט, לבושה בחצאית כחולה וחזה זקור וחשוף. על שפתיה כמובן, ליפסטיק אדום בוהק. הדיוק שבפיסול הפנים בהחלט לא הותיר שום מקום לדמיון. זה נראה כמו פסל ממוזיאון השעווה, אך בגובה 3 מטר.
"אני לא מבינה…. איך? זאת… זאת אני"
בוריס חייך "זאת בהחלט את"
"כלומר, ככה נראיתי לפני 20 שנה"
"ואת עדיין מדהימה ויפהפיה" חייך בוריס

לפתע אחת הבחורות ניגשה אליי "סליחה, לא רוצה להפריע לכם אבל מישהו בחוץ מחפש אותך, הוא טוען שהוא החבר שלך"
שיט, שוב שכחתי מהסוס. מסכן, הוא בטח לא מבין לאיזה בור הכנסתי את עצמי.
"הממ כן… כדאי שאחזור אליו… אבל אשמח אם תוכל להסביר לי מה הולך פה" אמרתי לבוריס
"בשמחה, בואי נדאג קודם לחבר שלך".
בוריס הזמין אותי ואת הסוס למתחם הקפה שבקומה העליונה. כמובן שהסוס נראה מבולבל לנוכח האנשים שמסתובבים בחלוקים. מלצרית הביאה מגש עמוס בשיפודים וכוסיות וויסקי. בוריס הוריד כוסית ולקח עוד אחת לשתות עימנו. "לא תודה אני נוהג" התנצל הסוס.

"מה זה המקום הזה?" שאלתי אותו. אני לא עומדת יותר במתח הזה!
"את יודעת מי הבעלים של המקום הזה?" שאל בוריס
"לא אני לא יודעת כלום" שלפתי סיגריה בעצבנות, הסוס מיהר להדליק לי.
"את זוכרת את האמן פאולו דוטשה"? שאל בוריס
הדם צנח לי לריצפה כששמעתי את שמו. כאילו היקום הגיב למחשבותיי. מיליון דולר? בית? מכונית פאר? לא…?
"כמובן, הוא היה המרצה שלי באוניברסיטה" הגבתי באדישות
"אני יודע" חייך בוריס, לוקח שלוק נוסף מהוויסקי
"את המוזה של פאולו דוטשה" הצהיר בוריס בחגיגות
"מה?" לא בטוחה ששמעתי נכון את אשר אמר
"היית מאז ומעולם הפנטזיה הבלתי ממומשת של הבן אדם הזה. המוזה וההשראה לאורך כל 20 שנות היצירה שלו. המקום הזה, הוא ביטוי לפנטזיות הבלתי ממומשות של בני האדם. מקום סודי ואקסקלוסיבי שמיועד לנבחרים ביותר. הוא סיפר לנו שכאשר היה המרצה שלך הוא ממש…. איך נאמר…? מת לפרק לך את הצורה. אבל הוא לא יכל. הוא היה נשוי, משפחה. ואת יודעת, הוא מרצה באקדמיה, לא רואים את זה בעין יפה…"
"וואו זה…." נותרתי חסרת מילים
"כן, זה המחמאה האולטימטיבית" צחק בוריס
הייתי חייבת לשתות, לטשטש קצת את התדהמה הזו. אני עדיין מחכה להתעורר מזה.
"אני משער שזאת הדרך של האנשים לפרוק תשוקה… באומנות, ביצירה…" אמר בוריס
"זה נקרא סובלימציה" אמר הסוס, כאילו התעורר משתיקת המבוכה שלו. כל הכבוד יקירי, אתה יכול לדבר.
"איפה הוא…?" ניסיתי לחכות עם השאלה אבל זה היה מתבקש
"הוא חי עם המשפחה שלו בסאן פרנסיסקו. ממשיך ליצור כמובן. אנחנו בקשר כל הזמן, הרי אני מנהל עבורו את המקום הזה. אני מעביר לו דיווחים שוטפים כל שבוע. אני מת כבר לספר לו שפגשתי אותך"
"כן מעניין איך יגיב…"

אז אכן השגתי את דוטשה. האמנם לא השגתי את הכבוד המפוקפק הזה לשכב איתו. אבל להפוך להשראה של אמן בעל שם בינלאומי ולקבל פסל לכבודי במועדון מסתורי? היכול להיות ליטוף לאגו טוב יותר מזה?

אני מביטה בסוס שלי, מביט בי בהערצה מהולה בדאגה. נזכרת בבעלי לשעבר שהיה גבר רגיל למדי. הוא לא יכל לתפוס אותי ברמה שדוטשה יכל לתפוס ממבט חטוף אחד. מעולם לא היה שום דבר רע בי. מלבד יותר מדי אגו והתעסקות עצמית. אז בסדר, אני מבוגרת יותר. אבל עדיין יש לי את הליפסטיק האדום. נעמה אהרונסון עדיין קיימת, חייה ובועטת.

נפרדתי מהסוס באותו הערב. הפרש הגילאים בינינו הפריע לי – הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני.

כשחזרתי הביתה, לא שמתי לב לשעה אך היתה זו הפעם הראשונה שהילה חזרה הביתה לפני. ניגשתי לנשק לה על המצח בעת שישנה. היא ישנה כמו מלאך, כל העתיד לפניה. מעתה אני הולכת להשקיע בחינוך שלה בכל הנוגע לאמונה עצמית. אסור לה לתת לאף גבר לבנות את הבסיס לביטחונה העצמי. היא תצטרך למצוא את זה מתוך עצמה. אין לי מושג איך, הלוואי וידעתי בעצמי. כרגע הפסל הציל לי את הביטחון העצמי מהנזק שגרם בעלי בכך שעזב אותי. המקום היחיד שבו הרגשתי שליטה מלאה וביטחון עצמי היה בסקס.

בעצם, זה לא היה המקום היחידי…
היה עוד משהו שלא עשיתי זה זמן רב.

התקלחתי ושטפתי מעצמי את האיפור של הערב. לבשתי על גופי את חלוק הסאטין שקניתי ביפן ולקחתי מפתח מקופסת התכשיטים שלי.
ירדתי במדרגות למרתף של הבית. פתחתי את דלת המתכת האפורה. ריח מעופש שרר בחדר החשוך.
הדלקתי את האורות.

החדר רחב היריעה חיכה לי עם הציורי קנבס הנערמים. עשרות בדי קנבס עם ציורים לא גמורים. הריצפה מלאה בכתמי צבע בני שנים. לכל כתם יש וותק משלו. הריצפה ביקשה עוד כתמים טריים.
פתחתי את החלונות והתחלתי לאוורר. אור כחלחל של שחר הבוקר התחיל לחדור.
הצבתי בד קנבס על הכן. בוהה בו ארוכות עד שהשמש התחילה למלא את החדר.

פתחתי את הארון בפינה. וזה היה שם, חבילה גדולה של שפופרות צבעים. פשוט ערמתי אותם לצד הכן והתענגתי מלחוש את התחושה של הפח הקר שלהם. בחרתי בצבע אדום ומחצתי את השפופרת, ומתמוגגת מהאדום האז הזה שבוקע מתוכה. הכנסתי אצבע אל תוך הצבע והתחלתי ללטף את הקנבס.

נזכרתי בדוטשה במעלית. ביד שלו שעוצרת את הדלת מלהיסגר. ומעכתי את כל הצבעים. היתה חגיגה מטורפת של צבעים על הפלטה שלי. אני כבר לא יודעת מה אני אוהבת יותר. האדום כה מעורר תשוקה. הצהוב כל כך זוהר ושוטף אופטימיות. הכחול הזה מעניק לי לצלול עמוק באוקיינוס. הסגול מרגיע אותי ומזכיר לי את ילדותי. הירוק מאפשר לי להריח את ריח הדשא לאחר כיסוח. הכתום מזכיר לי ססוכריות בטעם תפוזים. צבעים!!! אלו הם החיים! חגיגה של רגשות, חומר גלם ביד היוצר שכורע תחתיי ומחכה לפקודותיי. כל המציאות על בד הקנבס תלויה רק בי וכל אשר ארצה שיקרה – תחת צו המכחול.

דוטשה מניח את ידו מתחת לחולצתי בזמן שאני מלופפת בצבע הכחול על הבד. החולצה שלי יורדת. הוא מלקק את פטמותיי. חם לי, אני מורידה את החלוק היפני וניצבת ערומה מול הקנבס על הכן.

דוטשה מרים את החצאית בעוד שאני מורידה ממנו את המכנסים. הוא מסובב אותי ואוחז בשיערי לאחור.
אני מורחת המון צבע אדום על הבד. בהתחלה שופכת בפזרנות מהצבע בפינת הבד ואז אוספת אותו אל קצה קטן בצידו השני של הקנבס.

אני מחככת את ישבני באבר מינו. מרגישה אותו קשה. הוא מנסה לחדור לתוכי אך אני מתגרה בו. אני מסתובבת אליו. מנשקת אותו בכזה להט שזה גורם לו להרים את רגליי ולכרוך אותן סביבו. הוא חודר לתוכי. אני נושכת בכתפו ומנסה לאחוז במעקה אך הוא חודר לתוכי עמוק ובאינטנסיביות כזו. אני נושכת את כתפו ושורטת את גבו.
אני מעבירה את ארבעת אצבעותיי בצבע שחור לאורך הקנבס. גבו של דוטשה בשריטות אדומות. צווארו מלא בליפסטיק אדום. אני נושמת וגונחת על אוזנו. ניסיתי להחניק את צעקותיי אך ככל שדוטשה נעשה נחוש ומהיר יותר, הצעקות נפלטו ממני. הרגשתי ערבוביה של צבעים שוטפת אותי. הנחתי את ידי על כל הבד וערבבתי את הכל, מהר ובנחישות. אני גונחת, זועקת עד לסוף הבלתי נמנע.

דוטשה נותן לי נשיקה קטנה ועדינה מאוד על שפתיי. גופו הגדול מחבק את הגוף הערום שלי. ידיו מלטפות אותי.
אני מביטה בקנבס הצבעוני. ערבוביה מופשטת של צבעים שמתמזגים זה בזה ויוצרים אורגיה מושלמת ואצילית כמו במועדון של דוטשה.

אני לא יודעת מה ציירתי אבל אני יודעת מה הרגשתי. שליטה טהורה ומתוקה. ביטוי רב גווני של רגשות שאין להם מילים. רגשות אשר פשוטי העם מגבילים באוצר כה עני של מילים כגון "התאהבות" או "עצב". יש ספקטרום כה נרחב של צבעים רק למילה תשוקה אשר פורטים על מיתרים שונים הן בגופי והן במחשבותיי. הגוף והנפש מתאחדים יחד על הבד. רק אני והקנבס.

האם קיבלתי מזה סיפוק? כמובן שלא. אבל לפחות יש לי משהו שהוא שלי והוא מאפשר לי לברוא עולם וליצור את החלום שאני רוצה לחלום.

ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני.