משהו מוזר שכתבתי לפני חצי שנה

קול פעמונים:

"קול הפעמונים מילא את ראשי, התפילה החרישית של הנזירים ושל הילדים מילא את ליבי הריק. אבל למרות כול זאת, לא הרגשתי שייכת, למרות שצלב הזהב היה תלוי על צווארי להדגמה ולנוי. לא, זו בפירוש לא הייתי אני. התפילה החרישית בלטנית אולי מלאה את ליבי אבל גם החרידה אותי באותו הזמן, ילדים קטנים שמתחווים למשהו גדול מהם שלא ידוע אם הוא קיים בכלל או לא? פעמוני הכנסייה צלצלו בשנית. הסתכלתי סביב. אין דרך יציאה, הכול מלא אך ורק בתפילה חסרת פשר, ציורים וצלבים בכול מקום, ילדים קטנים ממלמלים דברים, הנזירים מדליקים נרות והאם מריה נוצעת בי מבט. סגרתי בידי על אוזני בכאב, צלצול הפעמונים מילא את ראשי, דופק ודופק! לא עוזב לרגע, ממלא אותי. אני רוצה לרוץ, לעוף מפה כמה שיותר מהר. התחלתי להסתובב במעגלים סביב עצמי, מחפשת דרך מפלט מהגיהינום הזה, מהכנסייה והפעמונים, מהילדים והגננת, לצאת מהמקום המטומטם הזה! רק רציתי לברוח. לצאת מפה ולא להיות פה! לזרוק את הצלב לעזאז וזהו! לא להישאר קלועה במזמורי לטינית, בתוך עולם בו ילדים לא מי שהם, שאין להם את הזכות להחליט. צנחתי אחורה על הרצפה הקרה, נשענת חצי- חצי על אחד מספסלי התפילה, הכאב שמילא את מרפקי והעביר זרם, רטט קטן בגופי לפחות הסיח את דעתי מהפעמונים והתפילה. התסכלתי קדימה, נעצתי מבט ללא בושה בישו הצלב. מבט מלא בגועל ושנאה. כיסיתי את אוזני בשנית.
"די כבר!" צעקתי. הפעמנים שגעו אותי. הרגשתי כלואה, חיית מעבדה, איזה עכבר לבנבן קטן הכלוא בכלוב וחייו למצוא את גבינתו.
נזיר אחד נעץ בי במט, חודר וכועס. מלמל משהו בלטינית. הסתכלתי סביב בפעם השלישית אפילו. לא ראיתי שום דלת. ראיתי משהו מעץ. עץ! זו חייבת להיות דלת! קמתי, ללא משקל וללא כלום, מרגישה מחוללת וחסרת כול. רק לצאת מיפה.ה התפילה החרישית והמבטים הנזעמים של הבוגרים בחדר עשו ממני שישליק על האש, שמתלפף בלהבות הכעס של הגחלים.
הרגשתי…… מנודה, שונה לא אני! הרגשתי שנאי חייבת לצאת מיפה או שאני אקיא. התחלתי לרוץ אל עבר דלת העץ בתנופה פתחתי אותה במהירות ורצתי מישם, מסוכת על פי לפני שאני מקיא. פתאום התחלת לעופף, התרוממתי מרצפת האבן של החצר האחוריתש לה כנסייה והקאתי את שארית הקיא שלי על הורדים בצהובים שעל האדנית.אור זהוב אפף אותי ואז, במהירות מסחררת מצאתי את עצמי במיטה לבנה, מחוברת לאלקטרודות, שיערות ג'נג'יות מדגדגות את פי וקול נעים של ילד בן גילי אומר.
"זה נגמר רייצ'ל"" רק פה עצרתי מלדבר.
השוטר הסתכל עליי כאילו אני איזו פסיכית.
"תחזירו אותה למרפאה. מיד!" צעק אחד השוטרים. הרגשתי שנאי מאדימה, התחלתי להתנשף והרגשתי שנאי מפסיקה לנשום.
"אני… אנקום!" חרחרתי. מנסה לשאוף אוויר אבל לא מצליחה. רגילה למצבים כאלו. רופא אחד בא אליי והכניס צינור אם אוויר לחור מיועד ממילא אל תוך ראותי.
צנחתי חסרת כוחות על המיטה הלבנה.
יודעת… שיש המשך לכול הסיפור הזה.
"זה נגמר רייצ'ל"