אני חייבת לציין שזה משהו שבאמת קרה לי.. זה הייתה נראה לי הנסיעה הכי מוזרה בחיים שלי.

אנשי האוטובוס פרק 3.

04/05/2011 569 צפיות 4 תגובות
אני חייבת לציין שזה משהו שבאמת קרה לי.. זה הייתה נראה לי הנסיעה הכי מוזרה בחיים שלי.

לפני שאני ממשיכה, אני רוצה לבקש סליחה שכ"כ התעכבתי עם הפרק, שבועיים עמוסים וללא אינטרנט.
________________________________________________________________-
כשירדן לעולם-לא ירד מהאוטובוס, ראיתי את ההוא מסתכל לעברי במבט קר, עוד לא ידעתי מזה, חייכתי אליו, אבל הוא לא שינה את מבטו. אני יודעת שאמרתי שאני לא רוצה לדבר עליו, אבל הרגע הזה הסעיר אותי, זה היה הרגע שבו הכרתי אותו.
הוא קם מהממקום בו ישב, והתקדם לכיווני, לאחר שניות ספורות הוא התיישב איפה שלעולם-לא ישב לפני כן. "את יודעת, המקום הזה שלי" אמר באדישות והצביע על הכיסא עליו ישבתי.
"לא, אני.." גמגמתי, "לא ידעתי, מצטערת" קמתי מהמקום, כדי ללכת למקומי הקבוע.
"לא, זה בסדר, תשבי" דיבורו הראה סימני ריכוך קלים, ומיד לאחר מכן כשקלט שהיה רך מידי לטעמו, החזיר את האדישות הקודמת והרכין את ראשו, "רק שתדעי לפעם הבאה" .
חזרתי לשבת, הוא חייך מעט, חיוך מאולץ, לאחר כמה שניות החיוך שלו ירד והוא שקע לתוך הטלפון.
תהיתי לעצמי אם אני אני אצליח לגרום לבן אדם הזה לחייך, אפילו קצת, סימנתי את זה כמטרה.
התלבטתי אם לשאול, אך לבסוף אזרתי לי מספיק אומץ ושאלתי "איך קוראים לך?" הרגשתי שאני מחייכת בצביעות.
"זה משנה?" הוא החזיר שאלה אדישה לאחר כמה שניות ארוכות של שקט.
"לא, זה לא משנה, רק רציתי לדעת" עניתי, החיוך הצבוע והמאולץ כבר לא היה שמה, לא שלטתי בו, הוא ירד מעצמו, "אתה לא חייב לענות לי" הוספתי.
כשהבנתי שהוא לא הולך לענות, שמתי גם את האוזנייה השנייה שלי באוזן השניה, בדרך כלל אני לא עושה את זה, כי אני רוצה להרגיש שאני מפוקסת ושומעת הכל, אבל באותו הרגע פשוט לא היה לי כוח לשמוע כלום, רק את המוזיקה שלי.
"בן" אמר. אחרי כמה שניות, כשהאוזנייה הייתה בדרכה אל האוזן שלי.
"מה בן?" פסקתי מלדחוף את האוזנייה אל המסלול הארוך לאוזני, אפילו הרחקתי אותה.
"קוראים לי בן, רצית לדעת, לא?" שאל.
"אה" עניתי קצר ולעניין, לא רציתי לשוחח איתו, התחרטתי על כך שבכלל ניסיתי, הוא עיצבן אותי.
כל הנסיעה שתקנו עד שהייתי אמורה לרדת.
קמתי, לחצתי בזמזם, וחיכיתי שהאוטובוס יעצר.
"ולך?" שאל, בעודי מחכה.
"מה?" הופתעתי.
"לך, איך קוראים לך?" שאל במבוכה.
"אה.., לי, קוראים שירן, זה משנה?" חייכתי, הפעם החיוך היה אמיתי ולא צבוע.
"לא, רק רציתי לדעת" הוא האדים.
האוטובוס עצר והייתי צריכה לרדת, כשירדתי הסתכלתי עליו מבעד לשימשה, אני חושבת שראיתי אותו מחייך, כאשר עבר למקומו הרגיל, איפה שאני ישבתי לפני מס' דקות. או שדימיינתי, בכלמקרה. אני לא מצפה בחיוך ממנו יבוא כ"כ מהר.


תגובות (4)

כבר אמרתי לך שני אוהבת את הסיפור שלך??
באמת לקח לך הרבה זמן להעלות אותו… וכבר אין לי סבלנות לחכות לפרק הבא… :) אז בבקשה להעלות אותו מהר ככל האפשר D:

05/05/2011 22:08

מדהים!
אני הפכתי למעריצה קבועה של הסיפור שלך!
מחכה לפרק הבא בקוצר רוח!
את כותבת מהמם! :)

06/05/2011 00:18

סיפור מעניין ומקורי.. ממש אהבתי שלקחת את כל הנושא הזה של האוטובוס והנסיעה היומיומית עם אותם אנשים והפכת את זה לסיפור… האמת היא שתמיד עניין אותי לקרוא על הנושא המוזר הזה מנקודת מבט של מישו… XDD
והסגנון כתיבה שלך ממש ממש יפה והסיפור עצמו לא פחות… מחכה להמשךך

08/05/2011 04:37

מהמם!

23/06/2011 15:40
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך