מחוננת- פרק שני:תחילת הקונצרט

התוררתי לקול צחוק רענן והתנעת מנוע. לא רציתי אפילו לפקוח את העיינים, למרות שהאור ריצד מאחורי העפעפיים שלי. כתמים בהירים שגעו את מוחי על הרגע השחור של החושך. לא ניסיתי אפילו לסדר את המחשבות שלי, ולא רציתי לדעת איפה ואיך אני נמצאת באוטו מותנע. הרגשתי את הקרקע זזה. "זאת אומרת שהמכונית מתחילה לזוז…" אמרתי לעצמי.
"רגע… היא ישנה?" נשמע קולו של סבתא שמוליק, ומיד לאחר מיכן גיחוך. עשיתי נחרה מזוייפת, כאילו אני ישנה.
"לא, היא לא אחי" נשמע קולה של סבתי. ואז נשמע עוד קול צחוק. ואז חריקת בלמים. "אכן, זו סבתא" חשבתי "רק היא יכולה לנהוג ככה, ועוד בעיירה הזו…. באמת!" חייכתי.
"היא לא ישנה אני אומר לך!" קרא סבא שמוליק ונגע בכתפי. המגע העביר בי צמרמורת, כאילו זו הייתה מכת חשמל. המעיים שלי התהפכו כי נזכרתי בתמונה של סבא מת'יו. עומד ליד האגם, מחבק בידו האחת את אחיו התאום, ובידו השנייה, מחיזק את ידה של מישהי, די יפה, וסבתא מחזיקה את ידו של סבא שמוליק. משהו בפניו של סבא שמוליק.. היה חסר… ניצוץ, יחסית לעכשיו. אז עייניו היו כבויות ומבטו לא נישא אל המצלמה, אלא אל הילדה שאחזה בידו של סבא מת'יו.היא הייתה שמחה מאוד, ולא היה קשה להבין שעייניה חיפשו כול הזמן את עייניו של סבתא מ'תיו. שיערה היה שחור ותלתלי, היא הייתה יפה מאוד, אף קטן,. אבל אל נראתה כמו אחת שהיא חברה של סבתא מת'יו היא נראתה שמחה מידי ואנרגתית מידי.
"נו… אנחנו יועים שאת לא ישנה" אמרה סבתא בטון רציני, עוד חריקת בלמים. "לעזאזל עם הצבע הזה במרמזור שמתחלף כול כך מהר!" רטנה סבתא. התחלתי לצחוק. סבתא היא היחידה שיכולה לנהוג בצורה כזו זוועתית.
"אוקיי. בסדר, אני אתעורר" אמרתי בטון לועג ופקחתי את עייני בזהירות. "זהירות מתוקה! איפרתי אותך!" אמרה סבתא ולחצה ממושחות על הגז, וחייכה אל המראה.
"מה?!" יבבתי באכזבה. לא רציתי שהיא תאפר אותי! אני שונאת איפור! במלוא מובן המילה! זה מכער אותי אפילו יותר ממה שהייתי לפני כן! וגם איך לעזאזל אפשר לאפר בנאדם מעולף?!
"כן.. אני מצטערת אבל אני בטוחה שאת תאהבי את זה!" היא אמרה בהתלהבות. סבא שמוליק נחר נחרת בוז וניער את כתפיי. "תזכרי, איפור זה דבר גרוע" הוא אמר לי בלחש.
"שמעתי את זה!" אמרה סבתא. פקחתי את עייני סוף סוף ככה שיכולתי לראות דבר מה. בלוריתו של סבא שמוליק הייתה נוצצת מג'ל ועייניו ברקו, שיערו סורק אחורה והוא היה לבוש בחליפה מחויטת ומרשימה בצבע קרם. חיוך דק נמתח על פניו. ואז צחוק חם התחיל להתגלגל מפיו הדק.
"רגע… עילפתם אותי בשביל זה?! כול המ שקרה היה בדיחה תגיד לי?!" צעקתי. חיוכה של סבתא נמחק והיא נעצה מבט קשה בכבש ונהיגתה נעשתה נמרצת יותר ומתונה יותר. סבא שמוליק צחקק.
"עילפנו אותך רק בשביל לאפר אותך, מתוקונת" הוא אמר בחיוך "אם לא אז לא היית מסכימה…"
אבל לא האמנתי לו.
היה מאחורי הדבר הזה משהו הזוי ולא רגיל. ואני חייבת לגלות אותו!

"הגענו" אמרה סבתא לאחר כ-10 דקונסיעה בהן ישבתי, כועסת ומלאת מחשבות על מה שקרה לפני שמצאתי את עצמי במכונית של סבתא. מזדה שתיים כחולה וחמודה. חשבתי על הטמטום של הדיחה ההיא, שדרך אגב עשתה ממני סמרטוט. אני לא הייתי רוצה שזה יקרה לא הייתי רוצה לדעת עוד שמהו בקשר לסבא מת'יו, כי גם ככה אני לא יודעת הרבה. משום מה סבא שמוליק הרבה יותר סבא שי מבעלה המנוח של סבתא או מהסבא מהצד של אבא. שגם הוא לא משהו. אבל… כשאני חושבת על זה? תמיד כשהיו מזכירים את מת'יו דמעה נצצה בזווית העין של סבתא. היא תמיד הייתה יותר מחוברת לסבא מת'יו שלא זכיתי לראות בערך. לא ראיתי אותו כמעט. כמו שאמרתי, בפעם הראשונה שראיתי סבא בחיי היה בגיל שנתיים, גיל שמונה של אחי. תחשבו שהוא חיי שמונה נשים, שזה גיל מאוד יפה ובוגר, מבלי לדעתי שיש לו סבא, או אולי לדעת אבל… לא לראות אותו. זה כואב ומוחץ לב. את סבא משוליק הייתי רואה פעם בשנה. ותמיד בשבילי הוא היה הסבא עצמו. בעלה של סבתא מת שבועיים לאחר לידת אימי. כך שגם אימא היא סוג של בת חד הורית. למרות שהתמונות של הסבא אלכסנדר תלויות בכול מקום בביתה של סבתא.
סבא שמוליק יצא פתח לי את הדלת. הוא החווה בתנועה ג'נטלמנית לעברי, ומלמל "אחריך" וחייך. קדתי קידה ואחזתי בשולי שמלתי כך שראתי כמו איזו ליטל פרניצס.
"תודה" חייכתי את החיוך הכי קטן ומתוק שחשבתי עליו, ידעתי שאני לא יכולה להיות מבואסת עכשיו, הרי עכשיו יש לי קונצרט!
בית לבן בעל שלוש קומות נגלה עלינו, לבן ואיתן. טהור ויפה. כלב פיקינזי קטן עמד ונבח מולי. התקופפתי אליו ולטפתי אותו "שלום חמודי…" מלמלתי, הוא ליקק את ידי בחדווה. שיחררתי אות מהרצועה שלו, והוא התיישב מולי מוכן לציית לדברי.
"תוביל אותי לחצר האחרית של הבית הזה" חייכתי. הוא נשך את נעלייי העקב הגבוהות והשחורות שלי והתחיל לרוץץ במהירות בשביל מרוצף מסביב לבית. עצים, שיחים ופרחים מילאו את האזור,
"איזה יופי" מלמלתי, הריל המשכר העלה חיוך אמיתי על פניי לשם שינוי. השביל הקצרצר היה מלא בפרפרים וחיות קטנות. חייכתי. זה היה מקסים במלוא מובן המילה.
"את אוהבת את זה?" קול של ילד נשמע מאחורי. ילד קטן, כבן חמש, לבוש בכובע קטן ניגש אליי ומשך בשוליי שמלתי. "כן, חמודי" מלמלתי ופרעתי את שיערו של הילד"
"מה שלומך מתוק?" הרמתי אותו וסובבתי אותו באוויר. "אתה כבר בחוג של סבתא?"
"לא… זה רק אחותי ואחי הגדולים…. אני עדיין מפחד מהפסנתר הענק בחדר הגדול" הוא חייך אליי בעייני עגל שחורות וענקיות.
"אויש, אתה מתוק!" אמרתי "עכשיו תוביל אותי בבקשה אל החדר הגדול… בטח כבר כולם הגיעו!" צחקתי. הילד הקטן הרצין ואמר
"דווקא את באת שנייה. תכל'ס, חוץ מאיתנו הגיעה גם מירני, אבל לא אף אחד אחר" הוא חייך אליי.
"אחריי!" הוא אחז בידי והוביל אותי דר גינה יפיפייה אלתוך ביתם הענק והיפה. כולו מורף ומלא בפופים למקרה ומשהו ירצה לשבת.
מוסיקת פסנתר נשמעה משום מקום. מוסיקה לירית ויפה.
"זה אח שלך?" שאלתי. לא ראיתי את דיקן כבר שנתיים, כי הם היה בשנה שעברה באמריקה. והוא לא הגיע לקונרצט.
"אהא" הוא הנהן במרץ ומשך אותי במהירות אל חדר גדול אף יותר, מלא בכיסאות ושני פסנתרים ענקיים, פסנתר רגיל ושחור, אך מאיים, עליו ניגנה ילדה קטנה כבת שמונה, ופסנתר כנף לבן ועצום שעליו ניגן ילד כבן 16. זז אם הקצב ומנגן בהרמוניה מושלמ עם הילדה הקטנה.
"זו אחותי" הוא החווה בראשו אל ערה ילדה בעלת השיער בצבע אגוז. "וזה אחי" הוא החווה לעבר הילד בן ה16 הוא היה ג'נג'י במקצת ובמקצת חום. עייניו היו עצומות, כשל אחותו ושניה נגנו במהירות עצומה וסוחפת. הרגשתי שאני הולכת להתעלף בשנית היום.
"ברוכה הבאה לקונצרט לשנו!"