דיימונז(שדים)- פרק 7
להבות האש חורכות את הבית שלי. העשן מתפשט במהירות.
כולם מתחילים לעזוב את המקום. טד מרים אותי ומתחיל לברוח מהמקום. ואז שוב פעם הצרחה שמקפיאה את דמי. "אמנדה!!",אני צועקת תוך כדי בכי, "אמנדה והבת הזאת בפנים! אנחנו חייבים לעשות משהו!"
נראה שטד מהסס לרגע. "אל תדאגו אני אוציא אותם", אומר סאם ומתחיל לרוץ אל הבית.
טד נאנח בהקלה וממשיך לרוץ איתי. "תעזוב אותי!", אני צועקת והולמת באגרופיי על חזו.
"תרגעי לייל, סאם הלך לחלץ אותם…",מנסה טד להרגיע אותי אבל הוא בעצמו לא נשמע בטוח.
אני מנצלת את הרגע הזה שבו הוא לא מרוכזת. וקופצת מזרועותיו על הרצפה. הרגל מכאיבה לי אבל אני מתעלמת. אני מתחילה לרוץ אל הבית כשמרגע לרגע מהירותי גוברת.
"לייל! לייל בואי הנה!", טד צועק ומנסה לרוץ אחרי. אך זה כבר מאוחר. אני נכנסת לבית כשהלהבות עוטפות אותי. אם הייתי אמורה להרגיש בחום מהלהבות, חנק מהעשן זה לא קורה. אני מתחילה לעבור בין החדרים וקוראת בשמותיהם של סאם, אמנדה וטפי, הבת מהשכבה הבוגרת. שום תגובה לא נשמעת.
אני כבר מדמיינת את הגרוע ביותר כשלפתע אני שומעת את סאם קורא לי. אני מתחילה ללכת בעקבות קולו שקורא לי שוב ושוב. לבסוף אני מוצאת אותם במחסן, שם נמצאות התרופות. טפי שוכבת על הרצפה חסרת הכרה אמנדה בדרך להצטרף אליה. סאם עמד לידיהם ועושה תנועות בידיים. נראה היה שהאש מקשיבה לתנועות ידיו ומתרחקת. אני צועדת צעד אחד אחור. אני יודעת לזהות כשפות שאני נפגשת בה.
"לייל?!", קורא אליי סאם בתמהון. הוא מתאמץ נורא ועגלי זיעה מבצבצים במורד מצחו. כנראה שהוא חושב שהוא הוזה.
"אני כאן",אני אומרת ומחזיקה בידו.
הוא מסתכל בעיניי החומות ואני מרגישה שוב את החמימות המוכרת בעקבות מבטו. חמימות שאפילו האש לא העניקה לי. "תקחי את אמנדה ואני את טפי ובואי נעזוב את המקום הזה!"
אני עושה כדבריו וארבעתנו רצים לעבר הדלת. מאוחר מדי. קורת עץ נופלת וחוסמת לנו את הדרך יציאה. אנחנו לכודים!
סאם מסתכל עליי במבט רב משמעות שכמו אמר לי- קדימה. אני לא מבינה את דבריו. לפתע אני שמה לב שהוא מרחיק את האש בכשפות. אני לא מבינה איך הוא רוצה שאני יעשה את זה. אני הרי כשפית מים משבט הירח. מספיק עוד מבט אחד באמנדה ואני עושה כמו שאמר. אני מתרכזת.האש מתחילה להתרחק. במקום הדגדוג שבכשפות מים אני מרגישה חמימות בידיי וזיעה מתחילה לזול על פני.
סאם מניח את טפי על הרצפה ואני מרחיקה גם ממנה את האש ומפנה לסאם זמן להזיז את הקורה.
הוא עושה את זה במהירות וארבעתנו יוצאים לחופשי. הדבר היחיד שאמנדה אומרת לי לפני שהיא שוב מתעלפת הוא, "את…את!",באימה. וזה גורם לי הרגשה לא נעימה. כאילו אני יצור משונה. אבל הזמן לא נותן לי אפשרות להיעלב ממנה. אנחנו רצים רחוק מהבית.
כשאנחנו מגיעים סוף סוף למים אני וסאם מורידים את אמנדה וטפי ושופכים עליהם כמויות מים.
רק אחרי שאני רואה שהכל בסדר איתן אני מרגישה את תחושות העייפות והכאב ממקודם.
אני מסתכלת לבית כשלפתע אני רואה את דילן עומד לידו כאילו כלום. הוא שולח את ידו ונוגע במקום החרוך. הוא מסתובב אליי ומחייך לי את חיוכו המושלם. לפתע נעלמת השריפה. הבית חוזר להיות כמו מקודם. כמו לפני השריפה. אני מתפלאת אבל התשישות גוברת עליי. אני נרדמת.
תגובות (8)
מהמם!
מהמם+++!!! ממני ומחפי
וואי זה ממש יפה, תמשיכי!!!!
מדהים!
רק שהיו לי כמה בעיות עם חלק מהמשפטים פה:
" "אל תדאגו ני יוציא אותם", אומר סאם ומתחיל לרוץ אל הבית…." – שכחת אות א'.
"אני מנצלת את הרגע הזה שבו הוא לא מרוכזת…" -גם פה : "אני מנצלת את הרגע הזה שבו הוא לא מרוכז…"
"אני יודעת לזהות כשפות שאני נפגשת בה…"- גם פה שכחת אות כ' : "כש-אני…"
"הוא מתאמץ נורא ועגלי זיעה מבצבצים במורד מצחו."- במקום "מתאמץ נורא" הייתי מציעה לך לכתוב… טוב לא יודעת אבל לפחות למצוא ביטוי אחר כי הביטוי הזה קצת מפריע לי, הוא לא נראה לי מתאים לרמה הגבוהה של הסיפור…
(אולי אפילו לשנות את סדר המילים ואז זה אולי ישמע אחרת? [הוא נורא מתאמץ…])
"במקום הדגדוג שבכשפות מים אני מרגישה חמימות בידיי וזיעה מתחילה לזול על פני…"- במקום "לזול" – "לזלוג על פני…" ?
"אבל הזמן לא נותר לי אפשרות להיעלב ממנה…"- "אבל הזמן לא נותן לי אפשרות/אבל הזמן (הקצר) לא מאפשר לי להיעלב ממנה. אנחנו רצים רחוק מהבית…"
ודבר אחרון:
הסיפור שלך כתובת בצורת הווה, וזה סגנון כתיבה מאד מיוחד (לדעתי), תשימי לב שחלק מהפעלים שכתבת הם בזמן עבר וזה קצת לא מתאים לסגנון, ודי הורס את היופי שלו. מילא אם כל הסיפור היה כתוב בזמן עבר:
"כשהגענו סוף סוף למים אני וסאם הורדנו את אמנדה וטפי ושפכנו עליהם כמויות מים…" אבל זה לא, והמשפט הזה הוא אחד מהמשפטים שאני ממליצה לך לתקן בו את הפועל בעבר לצורת הווה:
" כשאנחנו מגיעים סוף סוף למים אני וסאם מורידים את אמנדה וטפי ושופכים עליהם כמויות מים."
מקווה שעזרתי ולקחת זאת כביקורת בונה ולא כמשהו שלילי חס וחלילה כי עם כל נפלאות הצ'אטים וההודעות באינטרנט אין אפשרות להעביר טון דיבור, שזה אחד הדברים שמשפיעים על איך הדברים נשמעים (מתנשאים, נאמרים בנימה חיובית או שלילית וכו'…)
:)
ממש תודה על התגובות!
וקלייר אני כותבת באייפד בדרך כלל והוא פשוט ׳מתקן׳ את המילים ומשנה אותן…בדרך כלל בצורה הלא נכונה אבל אני אשתדל לעבוד על זה ועל הפועלים…תודה על הביקורת:)
וואו!
סיפור מדהים!
תגיבי בבקשה גם על הסיפור שלי :)
מ-ה-מ-ם-!-!-! תמשיכי, דחוף!!!!!!!!!!!!!!!
מהממם!