נשימה דרך מסך הלוגיקה

"יש עוד חלק לסיפור," אמר בטון הרגיל מבלי להסיר את מבטו ממנה. "כשפגשתי אותך לראשונה היית קורנת."
"היה לי מאהב בשבע השנים האחרונות לנישואיי", אמרה לאחר היסוס קל וכמה נשימות.
"ואיפה הוא עכשיו?" שאל בעניין. סוף, סוף מתחילים לדבר; גם האווירה ליד שולחן המסעדה השתחררה. "אפשר לנשום," חשב לעצמו.
"גמרתי איתו כי אני רוצה לתת סיכוי למערכת חדשה שמתפתחת" אמרה. היא נראתה טוב, כבת 45, עם עיניים כחולות שיכולות היו גם לבלוע וגם להתמסר וגוף נשי נכון לכל סוג מגע. הוא חייך והמשיך להביט בה. הרגיש אותה נפתחת כמו אפרוח שרק יצא מהביצה ומתחיל לתפוס את המרחב. רכות נעימה עטפה את שניהם. תחושה של אינטימיות וקסם החלה להשתרר.

"נשלם את החשבון ונמשיך אצלי?" שאל בקול שקט ודרוך. הרגיש שאפשר לעצור את הזמן.
תמיד אהב להמר, אבל רק הימורים אבודים מראש. כשעלה לארץ הגיע למלון ברמת-אביב. במלון היו במלון שתי מעליות והוא נהג להמר עם חבר, בכל פעם מחדש, שאף לא אחת מהן תהיה בקומת הקרקע. הוא היה מפסיד בכל פעם מחדש. לא הצליח לזכור אפילו אם ניצח אי פעם. בשלב כלשהו הבין שהמעליות מתוכנתות לחזור לקומת הקרקע אחרי כל עלייה כך שהסיכוי שבאותו הזמן שתי המעליות תהיינה בקומות העליונות היה נמוך מאוד, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה, שעות ההימורים. למרות זאת המשיך להמר ותחושת ה"נס אפשרי עכשיו" בדרך שבין שער הבניין למעליות נשמרה.

"לא, כי אם ניסע אליך נשכב". אמרה. הבעת הפנים שלו הסגירה את ה-"לא מבין" בתשובה שלא נאמרה.
"מה אספר לילדים?" שאלה.
ממרחק של שנות אור שמע את עצמו שואל בחזרה: "סיפרת להם על המאהב?"
"מה פתאום. המאהב שימש לצורך ספציפי וזהו" ענתה מהר.
חייך עם הרבה עצב. ההמשך היה ברור והוא היה לא מעניין, מוגבל וידוע מראש.
"בבקשה, אני לא יודעת למה אבל לא… לא היום" המשיכה בדקלום התסריט השחוק.

דיברו עוד כמה דקות, שילמו, קבעו שיפגשו מתישהו, והלכו ביחד לאוטו שלה. שם התמזמזו במושבים הקדמיים, עד שהיא עצרה ואז נפרדו. הייתה חייבת לדעת שהיא נחשקת, מסוגלת לאבד שליטה ועדיין חיה; אבל במידה ולפי הכללים הידועים מראש.