" צמיד לבן " פרק 5

want to fly 27/11/2012 967 צפיות אין תגובות

3 עניינים עומדים לנו על הפרק: אמיר, שיעור ספרות מורחב והמשלחת.
אתה בטח לא מבין על מה אני מדברת. נתחיל?
נושא ראשון- אמיר.
אחרי הסטטוס של אותו הלילה לא נכנסתי לבלוג שבוע. לא כי פחדתי אלא כי לא היה לי זמן.
רק ביום שישי של אחרי נכנסתי וראיתי הודעה חדשה.
אמיר כתב לי.
הדברים שהוא אמר נראו לי כל כך קיטשים אבל מצד שני חדדו לי עמוק ללב, נתנו לי להרגיש מיוחדת.
" מעולם לא ראיתי אותך, דיברתי איתך רק15 דקות, אני יודע עלייך רק 3 דברים ואני מרגיש כאילו את זה אני.
תחשבי שאני מדבר כאילו אנחנו בסרט, תחשבי שאני הבנאדם הכי קיטשי בעולם אבל הדברים שאת אמרת לי, באותה צורה שבה תיארת את עצמך אמרו לי שאותך אני פשוט חייב להכיר.
בחיים שלי לא התנפלתי כל כך על מישהו ( ממש לא בדרך שבה אני התנפלתי עלייך ) ואני מצטער שזה יצא ככה.
אולי את לא רוצה להכיר אותי אבל אני משתוקק להכיר אותך, אני רוצה לדעת אם את באמת אמיתית או שאת רק חלום.
מילים כאלה, ממישהי שבגיל שלי, לא שמעתי הרבה זמן.
את צריכה לעשות משהו עם הכישרון שלך, אל תבזבזי אותו. שלך אמיר ".
את אותן השורות קראתי שוב ושוב, לבדוק שהן באמת כתובות.
הרבה זמן הייתי צריכה מישהו שיגיד לי את המילים האלה, שישכנע אותי שיש משהו במה שאני מקרינה לאחרים, במה שאני חושבת.
אמיר התחבר בערך רבע שעה אחרי שנכנסתי.
התחלתי צאט.
" אני נוי, אני לומדת בירושלים ואני חיה כאן מאז שנולדתי. את הכישרון שלי לכתיבה גיליתי לאחרונה, כשפתחתי קובץ רגיל במחשב. מעולם לא עשיתי דבר כזה של להתחיל להתקרב למישהו שאני בכלל לא מכירה ושהחברים לא מכירים אבל אני מרגישה שזה נכון. משפט דפוק, משפט מנג'ס אבל מה? הכי נכון שיש. איבדתי את הסיכוי שלי? “.
" אני לא חושב ".
" אתה באמת רוצה להכיר אותי ? “.
" משתוקק ".
" אני אגיד לך מה. תתקשר אליי ".
" ככה ? זהו ? “.
" אני ישירה מידי בשבילך ? “.
" להפך, זה פשוט קצת מוזר. בהתחלה היית כל כך אנטי שזה לא היה נראה שבכלל תרצי להתקרב אליי ".
" משהו השתנה, אני חושבת שאתה יודע מה ".
" אוקיי, מי מתקשר? “.
" תלוי מה אתה רוצה ".
" אני אשלם, מה המס' ? “.
ונתתי לו את המס' שלי.
זה נשמע לכם אולי קצת לא נורמלי או אולי לא נכון אבל הרגשתי שזה בא ממקום אמיתי, הלב שלי אמר שאני עושה החלטה חכמה.
" הלו " , אמרתי.
" היי נוי ".
" היי אמיר ".
" אוייש יש לך קול ממש מוכר ".
" תודה ? “.
" מה נשמע ? “.
" דבש, אצלך? “.
" שורדים את החיים. את באמת מי שאת בבלוג ? “.
" למה אתה מתכוון? “.
" את באמת אמיתית כמו שאת בבלוג ? “.
" אני חושבת שכן, אני לא אכתוב על עצמי שקרים , ואתה? “.
" אני מה ? “.
" אתה אמיתי בבלוג? אתה כותב רק דברים שהם באמת אתה ? “.
" אני לא כותב בבלוג, אני רק קורא ".
" טוב זה גם משהו ".
" אני רוצה לפגוש אותך ".
" אתה ממש מהיר ".
" כשזה מרגיש נכון זה מרגיש נכון, את לא חושבת ? “.
" יש לי משהו להגיד לך ".
" דברי ".
" אל תפתח ציפיות, אל תתאהב כל כך מהר, אל תשתמש כלפי במשפטים של ' כשזה מרגיש נכון זה מרגיש נכון ' , אני מצטערת. אני אגיד לך באמת חד וחלק, כי חבל לי פשוט חבל לי עלייך שתבנה על משהו שלא יקרה. אני לא רוצה חבר ".
" כי את מפחדת להיפגע ? “.
" כי אני לא יכולה להתקרב ככה למישהו, אני מפחדת לאבד אותו ".
" זה לא דרמטי מידי ? “.
" לא, זה אמיתי ".
" את באמת מרגישה ככה ? את באמת לא רוצה חבר ? “.
" אתה עדיין רוצה להיפגש ? “.
" כן, זה לא קשור לחבר או לא. אני אדבר איתך דוגרי, התחלתי להרגיש משהו וטוב שעצרת את זה בזמן, אבל אני עדיין רוצה להכיר אותך, זה מסקרן אותי ".
" במושבה בשני ? “.
" שני הזה ? “.
" כן ".
" אני חושב שסבבה. מחכה בקוצר רוח ".
" אוקיי קבענו, נדבר, ביי ביי ".
וזה היה רק נושא אחד מתוך ה-3 , עוברים לנושא השני.
שיעור ספרות מורחב.
האמת שאין לי כל כך הרבה מה לכתוב, פשוט בחרתי להרחיב את הספרות ולעשות בה 5 יחידות.
אני יודעת, אתה בשוק.
אותה אחת ( אני ) שהתאהבה במחשבים ובספורט ולא רואה ממטר ספרות בחרה לעשות ספרות מורחב.
אבל האמת, שזה לא מה שאתה חושב.
אנחנו לא מנתחים יצירות, אנחנו לא מדברים על סופרים ומשוררים, אנחנו יוצרים סיפורים.
משהו כמו שיעור כתיבה יוצרת.
בקיצור, בגלל כל העניין של הכתיבה שנכנסה בי חזק, החלטתי ללכת על זה.
נכנסתי לשיעור, שהוא לא שיעור חובה במערכת אלא בחירה, הקשבתי למורה וקיבלתי משימה.
המשימה הזאת הולכת להדריך אותנו לאורך כל המחצית- כתיבת סיפור מנק' מבט אחרת.
אפשר לבחור לכתוב סיפור מתוך עיניו של ילד בזמן מלחמה, של זקן, של אבא, של אדם שאיבד משהו שיקר לו.
חשבתי עמוק והחלטתי שאני הולכת לעשות לעצמי אתגר.
מצאתי את הסיפור שאני הולכת לכתוב.
סיפור מנק' מבט של בן.
זה אתגר רציני, לא עשיתי את זה עוד והבעיה בכל העניין הזה הוא שאתה עושה את זה בשביל לקבל ציון, הסיפור באמת צריך להיות טוב כדי לקבל ציון גבוה.
סיכמתי לעצמי בראש שלא משנה מה, אני לא מאבדת את העקרונות שלי בסיפור הזה.
אני לא אשנה אותו 180 מעלות בגלל שמורה לא אהב אותו.
אני אכתוב מהלב, אני אכתוב באמת, אני אכתוב חלק גדול מהחיים שלי מנק' מבט של בן, ונראה מה יקרה.
לפני שחזרתי הביתה לקחתי את עמרי רגע לשיחה בצד. רציתי לשאול אותו איך הוא מתאר את החיים שלו, שיהיה לי בסיס לעבודה.
עמרי לא ממש עזר לי, רק אמר לי שהוא מתעניין במחשבים ובספורט והדברים הרגילים שכל בן יודע להגיד לי.
אין ברירה, אני מתחילה מאפס.
בכלל לא ידעתי לאן יקח אותי הסיפור הזה, איך אני יכולה לכתוב סיפור מנק' מבט של בן?!
הסתכלתי על התקרה של החדר שלי, הקשבתי למוסיקה והיא דיברה אליי.
ידעתי שהסיפור שאני אכתוב , מנק' המבט של בן, יהיה הסיפור שלי.
יהיה מה שאני חווה, מה שאני עוברת, המחשבות שמתרוצצות בראש, הפסיכולוגיה שאני לא סובלת.
היה לי קצה חוט.
פרטים בסיסייים של הדמות, ומכאן- השמיים הם הגבול.
שם הדמות בסיפור – עידו רפאל.
מצב חברתי- גבוה.
בית הספר- על שם גולדה מאיר.
מצב משפחתי- 3 אחים, ילד סנדוויץ, 2 הורים גרושים.
הדבר שהוא הכי אוהב בחיים- לייעץ, לקרוא, לנגן.
הדבר שמייחד אותו- הצמידים שעל היד שלו והפתיחות לאנשים.
והנושא השלישי להיום , שאחריו אני כבר אלך לישון, המשלחת.
כידוע לך אני לומדת בבית הספר למוסיקה ואומנויות הבמה בירושלים.
מידי שנה בוחר בית הספר מס' נגנים לקחת למשלחת בחו"ל , ללמוד, להתפקח, להחכים.
למשלחת הזאת מגיעים תלמידים מכל הארץ, שנוסעים ביחד ליעד כלשהו ללמוד לנגן מהמרצים הכי טובים בתחום.
התוכנית הזאת מיועדת לתלמידים מכיתה י' עד י'ב , שכך שגם אם רציתי בשנים שעברו בכלל לא יכולתי להגיש מועמדות.
חברים שיכנעו אותי ללכת להיבחן.
נבחתתי, ניגנתי על הסקסופון שלי את היצירה שאני הכי אוהבת לנגן וחיכיתי לתשובות.
התקבלתי.
אני נוסעת ביחד עם קבוצה של 23 נגנים לשבועיים באנגליה.
זה יוצא על כמה ימי לימודים וברובו על כל חופשת חנוכה, כך שלא ממש יש לי סיכוי לחופש.
ביחד איתי עברו עוד 2 תלמידים מהשכבה שלי ועוד 6 משכבות יא-יב.
סיפרתי לכל החברים והם לקחו אותי לחגוג.
האמת שיש עוד איזה חודש עד לחנוכה, אני אישית לא מבינה למה עשו את המבחנים כל כך מוקדם.
אני מחכה לזה, אני באמת מחכה לזה.
אבא כל כך שמח בשבילי! הוא פשוט קפץ מאושר.
הוא מימן לי את הכל, הוא באמת מאמין בי ומאמין בהצלחה שלי.
יהיה קשה- בזה אין לי ספק אבל אני מוכנה לכל אתגר.
ישבתי אתמול לבד בחדר והתחלתי להתאמן בסקסופון.
עצמתי עיניים והתחלתי לדמיין מה יהיה שם.
ראיתי אותי עומדת על איזה במה ומנגנת לפני חבר מורים, לפני תלמידים נוספים.
ראיתי את עצמי גם שרה, ואז פקחתי עיניים.
אני? לשיר? – אני הרי לא יודעת לשיר, יש לי קול של עורב.
המבט שלי עבר אוטומטית לצמיד של אמא שלי, הצמיד הכסוף, רציתי לראות אולי הוא יגיד לי משהו.
מי אמר לך שאת לא יכולה לשיר?
איך את יודעת אם לא ניסית?
פתחתי שירונט באינטרנט וכתבתי " אהבת נעוריי ".
זה היה השיר הראשון , בעברית, היפה שעלה לי בראש.
נכנסתי אליו, לחצתי על פלייבק והתחלתי לשיר.
לא הרגשתי ששרתי, הרגשתי כאילו אני קוראת משהו עם לחן, כאילו אני רק מגישה את השיר.
הוא דיבר אליי , אמר לי משהו.
כסיימתי שמעתי מחיאות כפיים.
זה היה צפוי שברגע שאבא ישמע אותי שרה הוא יבוא בשקט בשקט ויקשיב.
" מי היה מאמין שהבת שלי כל כך כישרונית ? “.
" אתה רציני? “.
" אני נראלך צוחק ? את כישרון מלידה ".
" אין דברים כמוך אבא " , אמרתי. ועכשיו- אני פורשת, היה נעים.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך