דיימונז(שדים)- פרק 6

אני רואה את דיימון. לא דיימון הדולפין. הוא כמו אז, בדמות אדם.
אני מתרחקת מטד במהירות ומתחילה לחפש את אמנדה. אני לא מבינה איפה היא. לפני שנייה היא עמדה לידי ושנינו קפצנו למים. אני מסתובבת בחצר בניסיון אבוד לחפש אותה. ואז אני שומעת את זה.
הצרחה מקפיאה את דמי. למרות שאני לא רוצה להאמין אני מזהה את הקול. זאת אמנדה.
אני רצה בכיוון הקול ורואה אותה. היא בתוך הים. טובעת. בלי לחשוב שנייה אני קופצת לעברה. אני מזיזה את המים ומתקדמת לעברה במהירות. אמנדה כמעט חסרת הכרה כשהיא שוב פעם נמשכת פנימה. אני צוללת לעברה ומוצילה אותה מטביעה.
״ה…ה…הוא…הוא כאן!״, אמנדה צורחת באימה שנייה לפני שהיא מתעלפת. אני לא מבינה על מה היא מדברתנכשזה קורה. אני מרגישה כאב חד מפלח את רגלי ואנחנו נמשכות למטה. אני לא דואגת לעצמי, אני יכולה לנשום, אבל אמנדה… אני מתאמצת שוב ושוב כדי לעלות את אמנדה אבל לא מצליחה. אני מסתכלת לכיוון המשיכה. כריש. כריש נושך את הרגל שלי ומושך אותנו למטה. על זה אמנדה דיברה. אני מסתכלת על אמנדה ומבינה לפי פניה שאם היא לא תנשום בזמן הקרוב היא לא תשרוד.
אני מתחילה לבכות ולאט לאט אני מרגישה שאני מתמלאת בכוחות שמעולם לא הכרתי. אני מרגישה חזקה יותר. אני בועטת בכריש עם הרגל השנייה שלי והוא עף כמה מטרים מאיתנו עם חלק מהעור שלי. אני עולה במהירות מעל פני המים ורואה את כולם מסתכלים בחשש, נכנסים למים בניסיון עלוב לעזרה. אני רואה את סאם קרוב.
״קח!״, אני צועקת ומוסרת לידיו את אמנדה. סאם מסתכל עליי שנייה אחת ושוחה חזרה לחוף כשאמנדה בזרועותיו.
אני נמשכת חזרה למצולות ממש בשנייה שהם עולים על האדמה. אני מתחילה לבלוע מים והכוח שהרגשתי קודם נעלם. אני מקווה שהכריש יגמור איתי מהר.
חוד ננעץ בכריש ודמו מתחיל להתערבב בדמי. הוא מת.
אני מרגישה זרועות עוטפות אותי ומעלות אותי למעלה. אנחנו יוצאים מהמים. הדמות המסתורית לוקחת אותי לחוף ומשכיבה אותי על החול הקר. אני מרגישה נורא. איבדתי דם רב. מישהו חובש לי את הרגל. לאחר זמן מה אניי פוקחת עיניים. זה דיימון.
״בוקר טוב!״, הוא אומר וחיוך, שחושף שיניים צחורות, נמתח לו על הפרצוף.
״לי….״, אני שומעת קול בכי לידי, ״אוי לי…אני כל כך מצטערת…זה…זה הכל בגללי״, אמנדה מתחילה לפרוץ בבכי. מתברר שבזמן שהייתי מחוסרת הכרהאמנדה כבר התעוררה והתאוששה לחלוטין.
אני מסמנת לאמנדה להתיישב לידי ומחבקת אותה.״ששש…די אמנדה זאת לא אשמתך…״, אני מנסה להרגיע אותה אבל יודעת שלו שחתה פחות עמוק כמו שאמרתי, זה לא היה קורה. כאב חד מפסיק אותי ממחשבותיי. כנראה שהפרצוף שלי מתאווה מכאב כי אמנדה שואלת אם יש לנו תרופות בבית. אני אומרת לה שכן ומוסרת לה הנחיות. היא נכנסת לבית עם ילדה מהשכבה הבוגרת שתשגיח עליה.
אני נשארת לבדי. טוב לא ממש. יותר מוקפת בחבורת נערים סקרניים. קטרין והחבורה מתיישבות על החול לידי ומנסות לעודד. אולי הם לא כל כך נוראות כמו שחשבתי. סאם וטד יושבים גם הם לצידי וגם…דיימון.
אני מרגישה צורך לדעת איך קוראים לו ומנסה לנהל איתו שיחה. ״תודה על מקודם״, אני אומרת, ״הצלת את חיי…״
הוא מחייך אליי שוב. החיוך שלו…אני יכולה להשבע ששום בת לא תעמוד בפניו. ״זה בסדר…העיקר ששנינו יצאנו משם בחתיכה אחת…״
״טוב, בכל אופן תודה…תגיד, איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?״. אני שואלת, דבר שגורם למבטיהם של סאם וטד להסתכל עליי ועליו במבט בוחן. כמו מנסים לבדוק אם עומד מולם יריב חדש.
״אני חדש…קוראים לי דילן״, הוא אומר ומושיט לי את ידו ללחיצה.
אני לוחצת את ידו ומסתובבת לראות מה קורה לאמנדה כל כך הרבה זמן.
אני לא מאמינה למראה עיניי. הבית שלי עולה בלהבות.