" צמיד לבן " פרק 4

תאמינו לי שאני לא נהנית מכל זה, אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את זה.
איכשהו, הכתיבה כבר עברה לדרך של ביטוי, דרך אחרת של להגיד מה שאתה רוצה להגיד.
משעמם לי בלי זה, אני אגיד תאמת.
מרגיש לי לא נכון לא לשבת ליד המסך ולכתוב איזה חצי שעה לפחות, זה מרגיש כאילו משהו לא בסדר עובר עליי אם אני לא כותבת.
אני לא אומרת שיש לי מה לכתוב, האמת שאני די תקועה.
אתמול חשבתי , אולי אני אתן את זה למישהו? אקריא את זה למישהו? אכתוב סיפור שמערב את החיים שלי והחיים שהייתי רוצה לקבל.
אבל אז באה לי המחשבה של " אני אכתוב כאילו משהו בשביל לספק מישהו אחר, לא כי אני ארצה בזה ".
והאמת שזה נכון.
התיישבתי ליד המחשב, התחלתי לכתוב, וכל הזמן הדעה הזאת של " את כותבת כדי לרצות מישהו, אם תכתבי יותר מידי קיטש הוא לא יאהב את זה " , לא יצאה לי מהראש, הבנתי שזה פשוט לא בשבילי.
אני לא כותבת בשביל אף אחד חוץ מעצמי, גם אם אחרים באמת אוהבים את מה שאני כותבת והכתיבה הזאת יכולה לקרב אותי אליהם, אני לא אכתוב כדי לרצות אותם, אני לא אכתוב כדי שהם יקראו את זה , אני אכתוב כי יהיה לי משהו להגיד על העולם שבו אני חיה, משהו שבאמת מעסיק אותי, מעניין אותי.
אוקיי, פתחתי בלוג.
אני יודעת שזה די רגיל לילדים בגיל שלנו, לפתוח בלוג וכזה לכתוב על החיים שלהם, שהם קשים, שהם לא יודעים איך להסתדר עם ההורים וכל מיני שטויות כאלה.
לא פתחתי בלוג בשביל זה, פתחתי בלוג בשביל לכתוב ולכתוב ולכתוב.
לכתוב מה שאני רוצה להגיד לעולם הזה ולראות מה אחרים יחשבו על מה שאני אכתוב.
אני לא מקללת בבלוג שלי, אני לא כותבת " שישרף העולם " , ובבלוג שלי אני לא דיכאונית.
זה הדבר הראשון שכתבתי כשרק פתחתי אותו :
" אתה פתוח כי יש לי משהו להגיד ולא כי אני רוצה שאחרים יכתבו את דעתם.
אתה פתוח כי זה מרגיש לי נכון, לשתף, לכתוב, לראות תגובות.
מחשבות שלא עוזבות, רגעים שאני ארצה לזכור לנצח, דברים שאני אחווה וירצה שידעו עליי.
ברוך הבא ".
ולבנתיים קיבלתי איזה כמה תגובות, לפי התמונה נראה שהם ילדים בגיל שלי, אבל אני לא יכולה להסתמך על זה.
" את כותבת ממש מדהים, אני ממש מזדהה עם מה שאת כתבת " כתב לי איזה אחד בשם אמיר.
" אהבתי את הברוך הבא בסוף " כתבה לי איזה נופר אחת.
" וואלה צודקת " כתב לי איזה ערס אחד בשם דור.
האמת שזה לא ממש עניין אותי, אחלה תגובות והכל אבל זה לא בשבילם, זה בשבילי, כבר עברנו על זה.
אבל מה שבאמת אני רוצה לדבר עכשיו, זה העניין של הצטים בבלוגים האלה.
אני יודעת, צפוי צפוי, שאני אדבר על זה שמסוכן להתחיל עם מישהו ומסוכן להתחיל לדבר עם מישהו שאין לך מישהו שמכיר אותו ושראה רק משהו שכתבת.
אבל התחלתי לדבר עם מישהו, כן צפוי האמיר הזה, הוא התחיל לא אני!
" אני באמת מזדהה איתך ".
" אני באמת כותבת מה שאני מרגישה ".
" אני אמיר, נעים מאוד ".
" נוי ".
" אז תגידי, חוץ מהבלוג הזה את כותבת איפשהו? כתבת פעם סיפור או משהו כזה ? “.
" האמת שלא, אני לא אוהבת את זה ".
" אבל את ממש צריכה, את כותבת מדהים ".
" אוקיי, תודה :) “.
" רוצה לספר על עצמך ? “.
" תתחיל אתה, נראה אם יתחשק לי ".
" את פוחדת או משהו? אף פעם לא עשית את זה ? “.
" האמת שלא, אני לא רגילה לדבר עם מישהו שאני מכירה דרך אתר ".
" זאת גם פעם ראשונה שלי, אבל המילים שלך אמרו לי משהו. אני לא מתחיל צאט עם כל אחת ".
" אבל יש לך משפטים שכל ערס בחיים האלה מדבר, ממי למדת ? “.
" לא שמתי לב, אני ממש לא ערס, אני הכי ילד של ההורים ".
" וואלה, מגניב, כמוני ".
" טוב, אז אני אמיר, ואני בכיתה י' , ואני לומד בתיכון ללימודים אקדמיים בירושלים ".
" אוקיי, אז אני נוי, גמאני בכיתה י' , ואני לומדת בתיכון למוסיקה ואומנויות הבמה בירושלים ".
" את ירושלמית? איזה קטע ".
" ייפ, ירושלמית בדם ".
" הכי שולט, תודי ".
" מודה ".
" אז מה ככה? איך החיים שלך ".
" לדעתי בסדר, קצת משעמם לי ".
" את יודעת משהו, לא יודע איך אבל אני מרגיש שאת עדיין מפחדת, אני באמת לא מפחיד אני נשבע לך. אני לא משתמש במשפטים של ערסים בדר"כ וזה היה באמת בטעות, אני הילד הכי חננה שאת יכולה לפגוש בעולם עם ממוצע ציונים גבוה שאני בכלל לא רוצה. אל תפחדי, דברי חופשי ".
" אני לא יכולה מצטערת, זה מרתיע אותי. שמעתי כל מיני סיפורים על כל כך הרבה דברים כאלה. בסוף יתברר שאתה פדופיל ".
" וואו עצרי פה, אני ממש לא. את יכולה להגיד עליי מה שאת רוצה, פדופיל אני לא ".
" זאת הבעיה, אני לא יכולה להגיד עלייך כל מה שאני רוצה כי אני לא מכירה אותך ".
" אבל אני רוצה להכיר אותך ".
" זה טוב לרצות דברים בחיים ".
" אם ככה הגישה שלך אז סבבה, זה לא יקדם אותך בחיים ".
" נכון, אני מודעת לזה, אבל ככה אני ".
" את קרה גם במציאות? את מתעלמת מאנשים ומזלזלת בהם? “.
" יש לך חוצפה אתה יודע! אתה ממש לא מכיר אותי ואתה בכלל לא יודע איך אני באמת. אני הילדה הכי אכפתית בעולם, אני יודעת סודות יותר מכל מישהו אחר, אני לא מגלה שום דבר שאומרים לי וחברים מכירים אותי בתור אוזן קשבת, בתור אחת שאכפת לה מהחיים של האחרים. צא מהפוזה שלך שאתה מכיר אותי ".
" צאי את מהפוזה שאת חיה בה ".
" אתה ממש חצוף ".
" ואת ממש יצורה, כי לא שמת לב וגילית הרבה מעבר למה שרצית לבנאדם שאת לא מכירה ".
" ואני גם לא רוצה להכיר ".
" אבל אני כן ".
ושם עצרתי רגע, נשמתי. הוא הביא לי עצבים כאלה חזקים, הייתי צריכה להסדיר את הנשימה.
" אז יש לך בעיה, כי אני לא, קשר חד צדדי אתה בכיף יכול לעשות – אתה והמחשב שלך ".
" אני באמת לא חושב שאני רוצה לנהל קשר חד צדדי עם המחשב שלי, אבל תודה, אני אקח את זה לתשומת ליבי ".
" מה פתאום נהיית נחמד מהמניאק שהיית קודם ? “.
" נרגעתי ".
" סבבה, טוב מאוד, זו כבר התחלה ".
" איבדת משהו בחיים שבגללו את מדברת ככה ? “.
ולזה לא ציפיתי, ממש לא ציפיתי.
כן, איבדתי משהו בחיים , אני לא יודעת אם בגללו אני ככה אבל בגלל המשהו הזה אני מפחדת להיקשר לבנאדם.
עוד לא יצא לי לנהל שיחה כואבת וממש שיחת נפש כזאת עם מישהו שעוד לא פגשתי.
באמת שלא רציתי לפתוח את הכל עם האמיר הזה שאני לא מכירה, אבל הוא פגע בנקודה רגישה.
" כן, איבדתי משהו בחיים, את הדבר הכי חשוב לי איבדתי, ואני צריכה ללכת ".
" חכי רגע. אני באמת מצטער שהייתי כזה מניאק אבל את לא יכולה להשאיר אותי ככה, אני רוצה לדעת מה איבדת ".
" אני לא רוצה לפתוח את זה ".
" וככה את תלכי? אני אומר לך שהרגשות אשם יהרגו אותך, את תצטערי אם לא תספרי לי, מניסיון ".
" אני אגיד לך ואני הולכת, אוקיי ? “.
" בסדר ".
" איבדתי את אמא שלי לפני 5 וחצי שנים " , והלכתי.
לא חיכיתי לראות מה תהיה התגובה שלו, הייתי מספיק דרמטית בצאט הזה בשביל להתנתק ביציאה דרמטית.
זה היה ממש מוזר שהוא הצליח לקרוא אותי.
חברים טובים שלי, ידידים טובים שלי, יודעים שאיבדתי את אמא שלי, יודעים שאני בת יחידה לאבא.
עם אף אחד מהם לא פתחתי את מה שבאמת הרגשתי, אולי רק לאחד- רק לעמרי.
לא נתקלתי במצב שמישהו מכעיס אותי בצאט, שמישהו מתנפל עליי בלי שהוא מכיר אותי ושאני מספרת משהו מהחיים האמיתיים והכואבים שלי לזר מוחלט.
אחרי המקלחת של הבית ואחרי שהפעלתי מוסיקה , אחרי שהלכתי למיטה ונשכבתי עליה ובהיתי בתקרה, החלטתי להיכנס שוב פעם לבלוג.
לא היה הודעה חדשה מאמיר, אז רק כתבתי סטטוס והלכתי לישון.
" בנאדם שלא הכרתי הוציא ממני את ההכי אני שיש, אני מודה לו על זה ".