סיפור ללא שם- פרק רביעי

כשהתעוררתי, הדבר הראשון שהרגשתי היה כאב ראש נורא, כאילו עשרים פטישים הכו בו והשאירו אותו ככה בשטח.
"איפה אני…" פלטתי בשקט, לא הבנתי מה קורה פה, איך ג'ק פגע בראשי לעזאזל ומה הולך פה, לא ידעתי למה מפרקי ידיי כול כך כואבים, ואיפה כול הילדים הקטנים.
"את בטירת ארגירון" קולו של ג'ק נשמע, פתחתי את עייני והסתכלתי סביב, הייתי במרתף של טירה מסויימת, הוא היה חשוך והואר באור אדמדם, הוא הרתיע אותי וגרם לי לדחף הקאה מוזר. הייתי תלויה באוויר, ידיי הוצמדו אל התקרה בשלשלאות, הייתי כעלה נידף ברוח. היה קר, וראשי הסתחרר.
"איפה הילדים?" שאלתי אותו בקול מסוחרר, הסתכלתי למטה, אוטומטית, הראש שלי הסתחרר וטהרגשתי שאני הולכת למות. מישהו למטה גיחך, בבירור לא ג'ק.
"תוריד אותי מיד!" צווחתי "יש לי פחד גבהים!" זה נשמע יותר כמו ציוץ. לאחר כמה שניות של פחד אלוהים שוחררתי ונפלתי בחוזקה על הריצפה.
"מי אתה?" לא פתחתי את עייני, לא רציתי לראות את המנוול שעשה את זה. המוח שלי היה מעורבב לחלוטין ולא הבנתי מה הולך לעזאזל.
"אני…" הוא השמיע גיחוך, זה היה קול מוכר מידי. "אני מישהו שאת מכירה טוב מאוד… לפחות את אח שלו…!" פתתי את עייני באיטיות. פחדתי, דאגתינלילדים הקטנים, לג'ונתן.
"אני לא רוצה לדעת מי אתה" לא הרמתי את מבטי מהקצפה הקרה והלחה "איפה אבל הילדים הקטנים!" צעקתי.
"הם בפנימייה של דנקן… לא לדאוג" הוא ניסה להרגיע אותי. אבל קולו היה מלא במרירות וגועל שלא יכולתי להאמין לו.
"בטוח?" נעצתי את מבטי באיצפה, דמעות של הקלה הציפו אותי, היה במילים שלו משהו אמיתי והקול שלו היה מוכר לי.
"בטוח" הוא אמר לי, אנחה יצאה מפי. זעקת כאב נשמעה.
"דייני?" נשמע קול מתוק ומוכר.
"גונ'תן!!!!!" צווחתי והרמתי את ראשי. בפינה הכי מעופשת ישב, כבול, ג'ונתן, פניו שרוטות ומלאות בדם קרוש.
"את פה?" אני לא יכול לקוח את העיינים!" הוא צעק. קמתי ובמהירות רצתי אליו, הסתכלתי עליו, עייניו היו עצומות, פיו היה שוטת דם וחולצתו הייתה קרועה. ליטפתי אותו וחיבקתי אותו.
"אל תדאג"
"יש לך מים!" צעקתי. משום מקום נפל דלי של מים. חפנתי את ידיי במי הקרירים וניקיתי את פניו שלו. עייניו החלו להיפתח בעדינות.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"את יודעת מי כלא אותנו?" הוא אמר, שפתו רטטה ועייניו, שהיו כבויות כמעט. נצצו בדמעות.
"לא…" מלמלתי ונשענתי עליו.
"זה אח שלי"