וואן שוט מומולדת לאס+ברכה..

צפיתי בחבר הכי טוב שלי יורד במדרגות הבית המשותף שלנו בתחתונים בלבד, לפניו ירדה נערה בת גילינו לבושה בחצאית קצרצרה וחולצת בטן, או יותר נכון – לא לבושה כמעט בכלל. היא החזיקה מעיל וזוג כפכפים ביד שלה, ולפי השיער שלה אפשר לדעת טוב מאוד מה היא והארי עשו אתמול בלילה.

אני לא מכירה אותה, ואני די בטוחה שגם הארי לא יודע איך קוראים לה עד עכשיו, אבל הוא בכל זאת ליווה אותה עד הדלת ונשק על שפתיה בחיוך שובב לפני שהיא קרצה לו ויצאה החוצה. הוא סגר את הדלת אחריו ונשען עליה, על פניו נשאר החיוך השובב. הוא עצם את עיניו לרגע, צחקק לעצמו ואז פתח אותם שוב והתקדם אליי לכיוון הספה.

"מתי התעוררת ?" הוא שאל בזמן שהעביר את ידו בתלתלים שלו, חושף את קעקוע הכוכב שלו, מתגרה בי בלי שהוא יודע בכלל.

בלעתי מעט רוק וניסיתי להשתלט על עצמי. "אמ.. לפני חצי שעה בערך.. אז.. אתמול בלילה היה טוב הא ?" אמרתי, מנסה להישמע כאילו הכל בסדר, כאילו הכל כרגיל.

"אה הא." הוא הנהן הנהון מלא והחיוך השובב חזר אל פניו. צחקקתי צחקוק מזוייף. ואז הוא התחיל להתמתח. הוא שחרר את שריריו ונעמד על רגליו, מתכופף אל כפות רגליו ומותח את כל גופו. לא יכלתי יותר. נעמדתי על רגליי במהירות ונכנסתי אל תוך המטבח. הרגשתי את מבטו המבולבל של הארי חורט בגבי.

"מה אתה רוצה לארוחת בוקר?" צעקתי ממרחק, מנסה לא לעורר חשד.

"חביתה יהיה מעולה, אני גווע !" הלכתי לכיוון הארון והוצאתי מחבת ושני ביצים מהמקרר יחד עם בקבוק שמן והתחלתי להכין לו את החביתה שלו, מנסה כמה שיכלתי להסיח את דעתי מהמחשבות שלי.

"אס.." קול ההאסקי העמוק של הארי הדהד באזניי מאחורה. "תגידי.. איך זה שרק אני זה שמביא לכאן בנות כל הזמן ? אני מתכוון.. קנינו את הבית הזה לשנינו שנוכל ליהנות.. אבל את הולכת לישון ומתעוררת כל בוקר לבד.." שמעתי את הקול שלו מתקרב אליי יותר ויותר והכרחתי את עצמי להתרכז אך ורק בביצה המבעבעת שהייתה מולי. דחיתי את התשובה שלי כמה שרק יכלתי כשפתאום הרגשתי את זרועותיו של הארי עוטפות אותי מאחורה, ראשו נח על כתפי. והנה שוב הצמרמורת המעקצצת זורמת במורד עמוד השדרה שלי. כבר הרגשתי את הדמעות נאגרות בעיניים שלי, מטפטפות במהירות אחת אחרי השניה על החולצה שלי.

תתרכזי אס! תתרכזי!

הורדתי את החביתה מהאש והנחתי אותה במהירות בצלחת שהנחתי ליד הגז. השתחררתי בכוח מאחיזתו של הארי והושטתי לו את הצלחת במהירות, דואגת שהיא מפרידה בנינו ולא מאפשרת לו לחבק אותי. הרכנתי את הראש, כדי לא לאפשר לו לראות את הדמעות שלי.

"אס…. את.. את בוכה ?!" הארי שאל בקול סימפטי.

"לא…" אמרתי ומחיתי את דמעותי ביד אחת במהירות.

"וכי… כי אני פשוט לא רוצה." מלמלתי את תשובתי לשאלה הראשונה שלו. "בתיאבון."

ועם המילים האלו, יצאתי מהמטבח..

*כעבור זמן מה..*
הארי יצא לפני כמה שעות עם עוד מישהי שמעולם לא ראיתי לפני כן, ואני מצאתי את עצמי מכורבלת לכדור על הספה שלנו בסלון, בוכה את הנשמה ומנחמת את עצמי בבקבוק וודקה, דבר שמצאתי את עצמי עושה הרבה בימים האחרונים. ואני לא בחורה ששותה, אבל אין לי ברירה אחרת, זה מעביר את הכאב…

מה כבר ביקשתי ? שהוא יאהב אותי בחזרה ? שיהיה לי האומץ לומר לו שאני אוהבת אותו ? שאני יוכל לפתוח את העיניים בבוקר ולראות אותו לצידי ?

כן.. אני, אסתי משה, מאוהבת בחבר הכי טוב שלי, ולו אין מושג.

התעוררתי כששמיכה עוטפת את גופי וריח של בייקון ממלא את האוויר. הזדקפתי לתנוחת ישיבה ושמתי לב שאני עדיין בסלון. בקבוק הוודקה התגלגל מתחת לספה, מה שאומר שהארי לא הבחין בו. אני דיי בטוחה שאם הארי היה מבחין בו הוא היה מעיר אותי בעצמו והייתי חוטפת כמה צעקות..

התרוממתי על רגליי והתמתחתי. עקבתי אחריי הריח ומצאתי את הארי עומד ליד הכיריים, לבוש בבוקסר בלבד, מטגן בייקון. כנראה שהוא חזר לבד אתמול בלילה, כי לא היו סימני היקי על הצוואר שלו בכלל… ממ.. לא אופייני להארי.

המשכתי להתחבא מאחוריי דלת המטבח ועקבתי אחרי כל תנועה של הנער שאני אוהבת כל כך..
השרירים שלו בולטים כשהוא הופך את הבייקון עם המרית. הרשיתי לעצמי לחייך ואז שמעתי ראיתי שהוא מתכוון להסתובב ולהניח את הבייקון בצלחת. ניסיתי להתכופף במהירות אך במקום זה מצאתי את עצמי מחליקה על הרצפה בקול זעקה.

הארי יצא מן המטבח במהירות ורץ אליי. "אס הכל בסדר !?" הוא צעק בזמן שהתכופף אליי וניסה לעזור לי לקום. החזקתי בכוח את ראשי שברגע שראיתי את הארי – כאב הרבה פחות , וחייכתי עקב הדאגה של הארי. "אני בסדר… רק החלקתי.." מלמלתי ופתאום הבנתי שהוא כל כך קרוב אליי. הלב שלי עבר מלפעום 30 פעם בדקה, ל-30,000 פעם. הוא עדיין החזיק אותי, ואני עדיין הייתי שרועה על הרצפה, אבל אף אחד מאיתנו לא זז. בהיתי היישר אל תוך עיניו, והבנתי שאם אני לא זזה עכשיו – אני גמורה. השתחררתי מאחיזתו במהירות ורצתי אל תוך החדר שלי, משאירה מאחוריי את הארי מכופף אל הרצפה, מבולבל…

ושוב, אני יושבת מכורבלת על המיטה שלי ובוכה את הנשמה החוצה. זה כבר קשה מידיי. שלפתי את בקבוק הוודקה שהפך לחבר הכי טוב שלי בשבועות האחרונים ולגמתי ממנו כמה לגימות נדיבות. הוצאתי את המחברת הקטנה שלי בה כתבתי את כל הרצונות,המחשבות, הכאבים וכל דבר אחר שעבר עליי מאז שהבנתי מה אני מרגישה כלפיי החבר הכי טוב שלי ועלעלתי בה בריפרוף. נשענתי על קרש המיטה שלי ועצמתי עיניים. הדבר האחרון ששמעתי לפני שנסחפתי לשינה, היה את בקבוק הוודקה נופל מידי ומתנפץ על הרצפה.

אחריו – כל מה שמילאו את ראשי היו המשאלות שלי. להריח את הריח שלו מקרוב, להרגיש את התלתלים שלו מדגדגים את הצוואר שלי, לראות את העיניים שלו מחייכות אליי. שתהיה לי את היכולת לבהות בו ולא להרגיש אשמה… שתהיה לי היכולת לומר שהוא שלי. להרגיש את השפתיים הרכות שלי על שלי… אפילו מתוך שינה – הרגשתי את שפתיי נמתחות לחיוך.

אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל השינה הזו היתה מלאה בחלומות על הארי. הם היו כל כך מציאותיים שזה כאב. הוא נכנס לחדר שלי. הוא מחייך אליי. הוא נכנס יחד איתי למיטה ומכרבל אותי אל תוך זרועותיו. הריח שלו. המגע שלו.. הכל כל כך מוחשי..

פתאום נשמעו ציוצי ציפורים באים ממקום רחוק. פקחתי את עיניי לכדי סדק קטנטן אבל אז סגרתי אותם במהירות, לא רגילה לכמות האור בחדר. ניסיתי להרים את ידיי אל עיניי ולשפשף אותם, אבל גיליתי שאני כבולה. מישהו מחזיק אותי. הכרחתי את עצמי לפתוח את עיניי במהירות ולא האמנתי למה שראיתי מולי.

זה לא אמיתי נכון ? אני עדיין חולמת… אני פשוט חולמת שאני מתעוררת..
זה לא יכול להיות. סגרתי את עיניי בחוזקה, מכריחה את עצמי להתעורר, ואז פקחתי אותם שוב.
הם לא נעלמו. עיניי האזמרגד של החבר הכי טוב שלי עדיין כאן מולי, ידיו עדין מכרבלות אותי קרוב אל גופו, הנשימות הרכות שלו מדגדגות את צווארי וידו מטיילת ברכות על הגב שלי.

"בוקר טוב.." הוא מלמל, כאילו הסיטואציה הזו נורמאלית לגמרי.

"הארי… אני…" מלמלתי, מנסה לצאת מהמצב המביך הזה. הוא בטח עשה את זה כי הוא הרגיש חייב… ואז נזכרתי שהמחברת הקטנה שלי הייתה לצידי שנרדמתי. פאק ! לא יכול להיות שהוא קרא את זה ! הוא עושה את כל זה כדי לצחוק עליי. כי הוא חושב שאני איזה טיפשה שכותבת יומן על החברים הכי טובים שלה…
זהו, החיים שלי נגמרו. עכשיו הוא ילך ויספר לכל הבנים והסוד שלי יוודע לכל העולם, אפילו אם הוא סתם חושב שהמחברת הזו בצחוק, אפילו אם הוא לא מבין שהכל אמיתי..
מתישהו הוא יבין שהתכוונתי לכל מה שכתבתי, ואז החיים שלי עוד יותר יהרסו. הוא יתרחק ממני ואני יישאר לבד. אני לא יכולה לתת לזה לקרות…

אבל אז אחיזתו של הארי סביבי התחזקה אפילו יותר. לא הצלחתי להשתחרר או לזוז בכל צורה. פניו היו כל כך קרובות לשלי, שאני חושבת שאפילו לא הצלחתי לנשום.

"הארי.. מה…" המשפט שלי נקטע.. ולא האמנתי ממה הוא נקטע. שפתיו ריקדו קלות על שלי, ואולי מבחוץ הייתי נראית רגועה לגמרי, אבל בתוך הגוף שלי ? קרחנה שלמה ! זיקוקים, צמרמורות, כל דבר המבטא התרגשות מטורפת. זה לא קורה. זה חייב להיות חלום.. זה.. זה לא חלום ?

הלשון שלו החליקה על השפה התחתונה שלי ואני קיבלתי אותה בלי להסס. הנצחתי כל רגע ורגע בנשיקה הזו, רק למקרה שהיא תהיה האחרונה, ושהוא באמת סתם צוחק עליי. אני לא אתן לזה להתבזבז.

אבל אז הרגשתי את ידו מצמידה אותי אפילו יותר קרוב אליו, אם זה אפשרי, ומתוך אינסטינקט מהחלומות שלי – היד שלי פילסה את דרכה אל תוך התלתלים שלו.

לאחר זמן שלאחרים יראה כמו נצח, אבל בשבילי הוא פשוט היה קצר מידי – התרחקנו בגלל הצורך המטופש הזה לנשום.
הוא רק ישב שם מולי וחייך את החיוך המגוכח והיפייפה הזה שלו.

הרשתי לעצמי לבדוק שזה אמיתי, ואצבעותיי טיילו על הלחי שלו.

"הארי אני…" התחלתי לומר.. מוכרחה להסביר את עצמי, למרות שלהפתעתי לא אני הייתי זאת שנישקה אותו..

"אל תדברי אס.." הוא אמר והניח את האצבע הענקית שלו על שפתיי. הרטט במורד עמוד השדרה שלי לא איחר להגיע.
משפתיי אצבעותיו עשו את דרכם אל שיערי והטו אותו אל מאחורי אוזני.

עצמתי את עיניי, נהנית מכל מגע שלו.

"אני אוהב אותך…"

פקחתי את עיניי בבת אחת והסתכלתי עליו כלא מאמינה. הוא באמת אמר את זה, או שבשניה הקצרה הזו שעצמתי את העיניים הספקתי להירדם ?

הוא בתגובה רק צחקק, אבל הבעת פניי לא השתנתה.

הוא לא אמר דבר נוסף, רק הרים מעט את גופו ושלף מתחתיו מחברת קטנה, כמעט זהה למחברת שלי, רק שהיא הייתה צהובה, ושלי הייתה שחורה עם פרפר לבן עליה.

הוא הושיט אותה אליי ומלמל – "אני חושב שזה יסביר הכל."

הוא שחרר מעט את אחיזתו ואיפשר לי לפתוח את המחברת.

בדף הראשון היה התאריך בו הלכנו יחד לקנות ציוד משרדי לסיימון ואני קניתי את המחברת שלי. כנראה שגם הוא קנה אחת.

"יומני היקר.. טוב נו בעצם את מחברת אז.. מה אני אכתוב ? מחברתי היקרה ?
אוח אף אחד לא יקרא אותך חוץ ממני אז זה ממש לא משנה.
דף יקר.."

הייתי מוכרחה להרים את מבטי לרגע אל הארי ולצחקק. הוא בתגובה משך בכתפיו כחף מפשע.

"אני חושב שאני מאוהב בחברה הכי טובה שלי." היה כל מה שכתוב בדך הראשון.

העברתי כמה עמודים ריקים לחלוטין, ואחריו הגיע עמוד עם התאריך של היום.

"כן דף יקר. אני מאוהב בחברה הכי טובה שלי. ניסיתי במשך כל התקופה הזו להיות עם בנות אחרות, ולא לקנא כל פעם שהיא מתקרבת לאחד הבנים בלהקה, כי במפתיע היא פשוט לא מתקרבת לבנים אחרים בזמן האחרון, אבל זה פשוט לא מצליח לי. אני מרגיש שאני משתגע. והדבר שהכי כואב – זה שאני יודע שהיא לעולם לא תאהב אותי חזרה. שאני צריך להתנהג כמו גבר גבר לידה כדי שלא חלילה תחשוש שאני איזה פוסי שכותב יומן…"

הרמתי את מבטי שוב על הארי וראיתי את העיניים שלו בוהות עמוק אל תוך שלי. השלכתי את המחברת הקטנה אל מאחוריי גבי, והיא נפלה על הרצפה.

"גם אני אוהבת אותך." אמרתי, והצמדתי שוב את שפתיי לשלו.

המילים של השיר המוכר והאהוב של אד שירן התנגנו לי בראש ואני ידעתי שסוף סוף – הארי נתן לי אהבה.

אז כן, זה וואן שוט שהוא במקור על לארי, שתרגמתי ושיניתי אותו בשביל אס.. זה היה די קשה כי זה היה סונג פיק (וואן שוט שיר..) על גיב מי לוב של אד שירן..
אז זה מוקדש לילדת היומולדת שלנו, אס, שחוגגת יומולדת 13!!!
הרבה אושר ובריאות והצלחה
יושר עושר ושמחה
אהבה בלי סוף
ושאת בית חולים לעולם לא תצטרכי לראות..
טוב.. אולי רק את מחלקת יולדות..
שבע"ה יהיה לך כל מה שתרצי
ושאת וואן די ההורסים תפגשי..
ואז את הארי תפילי בקסמייך
כמו שאני נפלתי ממילותייך..
אז לחברה שרק אפשר לבקש,
ונדיר מאוד למצוא
שתהיה לך יומולדת מושלמת שכזו
שתמשיכי לחייך לא משנה מה
ותמשיכי לגרום לי להרגיש סתומה..
כי לא משנה מה
את כל כך מוכשרת..
ואני קצת מקנאה..
אוהבת מאוד מאוד,
שחף :)
ואני בטוחה שלברכה מצטרפים עוד המוני כותבים!!!!