אתם יכולים לשמור סוד?

פרק 1
מילדותי אומנתי להיות מכונת לחימה. כילדה בת עשר עם אחות קטנה בת ארבע ההורים שלי נהרגו ונעלמו מן האדמה, לפעמים אני נזכרת בהם, ברוך של אמא שלי והאהבה והצחוק של אבא אני נזכרת בהם העיניים שלי מתמלאות דמעות והגרון שלי נחסם לוקח לי קצת זמן להירגע אבל בסופו של דבר אני נרגעת, בחיים לא נתתי לאף אחד לראות אותי ככה. נשארתי עם אחותי הקטנה אליי שפירוש שמה הוא שמחה… בשפה "ספרדית" אבא שלי נהג לספר לי שאבות אבותיו היו מקום שנקרא ספרד, הם היו צועניים הוא סיפר לי סיפורים יפים על עברם של הצועניים כמו שאביו היה מספר לו. עברנו ממקום למקום ממוסד למוסד ללא הפסקה, התאכזרו אלינו בכל מקום עד שהחלטתי שכדאי לנו להיות עצמאיות אישה זקנה וטובת לב נתנה לנו את המרתף שלה כיחידת דיור ללא תשלום מידי פעם הייתה מארחת לנו חברה ומביאה קצת אוכל, מצבה היה קשה מבחינה גופנית וכלכלת והיא לא יכלה להביא לנו הרבה אוכל אז הסרתי מעליה את הנטל. כייסתי ארנקים מאנשים וקניתי לי ולאחותי אוכל, יום אחד בזמן שניסיתי לקחת ארנק מאדם מבוגר, הוא תפס לי את היד ועיקם לי את פרק היד "יפה יפה מה אני רואה פה?" הוא אמר לי "אני מצטערת אדוני לא התכוונתי, פשוט אני… כך כך רעבה, ואחותי חולה וצריכה תרופות ואוכל אני מצטערת" פרצתי בבכי בשלב הזה פירקתי דמעות של הרבה חודשים קשים בבת אחת. מבטו השתנה והוא עזב אותי. הוא קנה לי אוכל ותפס לי את היד והטמין בה מספיק כסף לחודש שאוכל במהלכו לקנות אוכל תרופות ואפילו בובה קטנה לאנסטסיה. שהתיישבתי לאכול הוא אמר לי ששמו אייץ' הוא הסביר לי על פרויקט שהוקם לילדים פרויקט בו מאמנים ילדים מגיל צעיר "להגן על עצמם" ככה הם קראו לזה בעתיד הסבירו לי למה באמת הם אימנו אותי, במסגרת הפרויקט שהיה סודי אני ואחותי קיבלנו חדר ואוכל חם החלטתי לא לתת לאחותי להתאמן רציתי שיהיו לה חיים נורמליים, עם הכסף שגייסנו האפוטרופוסים שלנו רשמו את אליי לגן. ובהמשך לבית הספר העירוני. ואני? למדתי במסגרת הפרויקט התאמנתי כל יום ואכלתי אוכל מזין ובריא ותו לא.
בזמן שגדלנו הארץ פנדורה, שנקראת כך על שם אחת מהאגדות שהיו פעם במקום שנקרא "יוון" האגדה מספרת על האישה שהייתה סקרנית מאוד לגלות מה יש בתוך תיבת פנדורה. היא פתחה את התיבה, וכל הרעב המלחמות הייאוש, והרוע שבעולם השתחררו מן הקופסה ונותר לנו רק התקווה שהייתה בתחתית הקופסה. על שם התקווה הזאת פנדורה חושבת שהם נקראים, העולם מאמין כי היא נקראת כך בגלל הרוע הייאוש המלחמות בעולם, טוב כל אחד ואמונתו. פנדורה עם השנים התעצמה והפכה למעצמה בין החזקות בעולם. אחד הנשקים שלה הם הטבע, בזמן שכל האנשים בעולם עוסקים, בלהציל את העולם מלהיחרב, מלהשמיד את עצמו מלהרוס את הסביבה מהמלחמות הרבות שהיו פעם. מטרתה של פנדורה זה להשמיד את כל המתנגדים לה ולהפיכתה לשולטת בעולם, כרגע נותרו מעט מדינות חזקות מספיק כדי להילחם בפנדורה, ממש כאילו חילקו את העולם, חצי מהמדינות והארצות בעולם נגד פנדורה אבל למרות התנגדותם לפנדורה הם חלשים, ולתמונה נכנסת הארץ שלי, ספרה פירושה תקווה ב"לטינית" פצצות גרעיניות שהושלכו בין מדינות והחריבו את העולם שלנו, ואבות אבותינו השאירו אותו לנו שאנחנו נתמודד. פנדורה פיתחו נשקים, ושלחו חיילים וכבשו רוב גדול בעולם, פנדורה הפכה למטרה האמתית שלנו, גודלנו להיות לוחמים ומרגלי על, שבעתיד נוכל להילחם נגד כל דבר שיבוא הפכנו לצבא אמיתי מהשורש שלנו ידענו להשתמש בכלי נשק ובקרבות מגע ניצחנו בקלות למדנו את החולשות של גוף האדם ולמדנו להרוג.
הארץ פנדורה גרמה למהפכות סביב העולם הם השתלטו על מרבית הערים וכמה ארצות והפכו חזקים מנשוא. היא עיר משוכללת מלאת מזון תרופות וטכנולוגיה חדישה. אבל מה שהם רוצים זה להרוג את מי שלא תומך בהם ובאמונתם. הם משמידים בהדרגה את כל הערים והמתנגדים שלהם. תפקידנו פרויקט אקס הוא להסתנן אליהם לתוך המערכת ולהשמיד אותם מבפנים כך אני ואליי הגענו לפה לעיר הבירה של פנדורה במטרה להשמיד אותם, מבפנים.
אליי לא יודעת כלום מזה, אני בטוחה שיום אחד אני אגלה לה היא סך הכל בת 14 אני רוצה לשמור על התמימות שלה, כפי שלא שמרו על שלי..
אז ככה, בתעודת הזהות שלי רשום אנג'לה סקייטר וזה שקר. שינו לי את השם כדי שלא יגלו מהו מוצאי, שמי האמיתי הוא סקיילר מילטון אני בת 20 וזאת האמת. את שמה של אליי שינו לאנה סקייטר היא עדיין לא מבינה למה. אני לא יכולה לספר לה באמת למה לא השאירו לה את שמה אז אני מספרת לה שעוברים ארץ חייב להחליף שם. ומזכירה לה תמיד ששמה מעכשיו הוא אנה. אני עובדת בבניין סוכנות ריגול של פנדורה, אך למעשה אני מרגלת של הארץ שלי. ארץ ספרה..
מרגלת כפולה, זה די מוזר למען האמת. כי לפעמים אני אפילו חושבת שפנדורה זה מקום טוב עם תושבים ואנשים טובים. מחשבה מטורפת אני יודעת, אבל אני כל כך הרבה זמן פה שהתחלתי לחשוב שזהו המוצא שלי. אני תמיד אזכור מהו המוצא שלי. אבל אני מבינה את האנשים פה, הם נלחמים למען הארץ שלהם ואני למען שלי.
הסוכנות שבה אני עובדת של פנדורה, מוכרת כחברת תרופות, המסווה שלה. אבל כולנו פה מרגלים של פנדורה, אני בטוחה שכמוני יש הרבה, זאת אומרת מסתננים, וביום שבו יתפוצץ הכל כמו שמו של הפרויקט יום הדין אנו אמורים לדקלם את המשפט "ספרה ארץ שלכל אחד יש תקווה" וכך נמצא אחד את השני או לפחות נדע שאנחנו באותו צד ולא יהרגו חיילים סתם. כי בניגוד לספרה פנדורה ממש לא מפחדת לאבד חיילים ואזרחים חפים מפשע.
אני אמורה להתחיל לעבוד שם אחרי שאומנתי במשך ארבע שנים מגיל 16 שהתגייסתי, ומחר סוף סוף אני אוכל להתחיל בעבודה, לא בסוכנות אס או אס של פנדורה, אלא כמרגלת סמויה של ארצי שלי.
זה היה היום האחרון לאימונים, עשו טקס ענק, בו כל חייל קיבל תואר מרגל, כולל אותי, אחרי ההשבעה שעשינו, בה נשבענו להגן על מדינתנו ולשמור עליה ולהגן עליה אפילו בחיינו נשבעתי, אבל כמובן הצלבתי אצבעות.
ערכו נשף ענק, שמראה שבהחלט לא שחסר להם כסף. הם ערכו עשרות שולחנות עם אוכל מדהים נתתי לאליי לאכול כמה שהיא רוצה, אחרי הכל אני לא שפית, ואני רוצה שתדע מה זה אוכל טעים.
הנשיא ווטסון, או יותר נכון המטרה שלי. נאם והסביר כמה דברים אך מובן שלא שמעתי כלום. רק חשבתי על הדרכים בהם אחסל אותו. מחשבה די מזעזעת עבור אישה צעירה בת 20, אבל בהתחשב בנזק שגרם זה מספק מאוד.
שאני חוזרת הביתה אני תשושה מעייפות וכך גם אליי הייתי צריכה לגרור אותה משולחן הקינוחים. היא התפטמה בעוגות שוקולד וקרם מדהימים. היא כנראה אכלה בטעות עוגה עם מילוי אלכוהול, אז היא מקיאה בדרך הביתה, טוב. עדיף בחוץ מאשר בפנים. וגם לא על הרצפה של הבית.
אני עוזרת לה להתקלח ומכניסה אותה למיטה היא תשושה מעייפות אבל אומרת לי "תהיי איתי עד שאני אירדם?" "בטח" אני עונה לה והיא נרדמת מיד.
לרוב הילדים בגילה.. יש סיוטים בלילות וקושי להירדם, בגלל שלא כמו אליי הם יודעים על המלחמה.
אני קמה מהמיטה בשקט והולכת לחדר שלי, הביאו לנו הרבה מספיק כסף מהפרויקט,
אז יכולנו לקנות בית יפה, ואפילו לעצב אותו מעט. אני נכנסת לחדר שלי ופורשת את כל הציוד שהביאו לי לפני ארבע שנים שהגעתי לפה. מאז לא פתחתי כלום. היום זה הפעם הראשונה שאני רואה את הציוד. לכל כלי מצורף הסבר למה הוא נועד וכיצד משתמשים בו. אני רואה מצלמה בגודל של נקודת חן וגם נראה כמו נקודת חן אז אני מדביקה אותה קצת מתחת לעין, רק עם חומר מיוחד שמצורף אפשר להסיר אותה. אז אני לא צריכה לדאוג שתיפול לי בלילה או יותר גרוע באמצע היום, אני רואה גם סיכה לשיער כזאת שתוקעים בפקעת, אבל שמסובבים את הקצה שלה יוצא להב משונן, יש גם מן עט שלוחצים על הצדדים שלו יוצא שפיץ קטן לא מתאים לדקירה, אחרי שאני קוראת את ההוראות שימוש אני מגלה שהדיו של העט הוא רעל שברגע שדוקרים אדם הוא מאבד את ההכרה מיד. אני מסתפקת באביזרים אלו, כי למרות שהם נראים ממש טוב ורבעים לשימוש, אם אסחוב עוד יש סיכוי רב שיגלו אחד מהאביזרים.
אני הולכת למיטה, הסדינים נעימים ומרגיעים, הם מפחיתים מהלחץ שלי לגבי העתיד. אני נרדמת מיד.
אני מתעוררת בבהלה שאני שומעת קול מכה ונחיתה קשה כנראה של דלת הכניסה, אני שולפת את האקדח שאני מחזיקה מתחת למיטה והולכת במסדרון לאט לעבר מקור הצעדים המהלכים בבית. אני משתדלת לנשום נשימות שטחיות בלבד אני מכוונת את האקדח לפני אני מציצה אל הסלון ורואה גבר שיושב לי על הסלון אני מורידה לאט את האקדח ולוחשת.. "אית'ן.." הוא קם ופורש זרועות זרם של דמעות כבר התחיל לרדת אני משליכה את האקדח על הרצפה לרגלינו ואנחנו מתחבקים.
סוף סוף מישהו מהבית. אית'ן היה החבר הכי טוב שלי מהפרויקט היינו תמיד ביחד מגיל 11 שהכרנו אני השלכתי סכין לעבר המטרה סטיתי בשלוש מטרים מהמטרה ולמזלי הסכין פגע מול הראש שלו ולא בתוך הראש שלו, הוא נבהל ונפל על הרצפה הוא הסתכל לעברי והתחיל לצחוק, אני שנבהלתי לגמרי והדם קפא לי בעורקים נרגעתי וצחקתי גם. מאז הפכנו לבלתי נפרדים, ומדי פעם שאני הייתי מפשלת באימון היינו שנינו נזכרים בתקרית וצוחקים.
נפרדנו לפני ארבע שנים שהגעתי לפנדורה, הוא נשאר בספרה והתחיל לאמן את הילדים שהגיעו לפרויקט, הוא הפך למדריך.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת בקול חנוק, "מה שאת עושה פה" הוא אומר "שלחו אותי מהפרויקט לעזור לך שנה אחרי שהטיסו אותך לפנדורה, גם אני נשלחתי, אבל התאמנתי ביחידה אחרת של האס אס אתמול סיימתי את האימונים." הוא מסיים ומתיישב על הספה. אני מביטה על הרצפה ורואה את הדלת שלי מונחת על הרצפה "לא לימדו אותך לדפוק בדלת?" אני שואלת ומעקמת את האף. "אה כן" הוא אומר ומביט אל הדלת "לא רציתי להעיר אותך" הוא מחייך, ואני נותנת לו אגרוף קטן "אתה מטומטם שזה משהו" אני מטאטאת במהירות את הרצפה ולמרות שזה אמצע הלילה אני מזעיקה אנשי אחזקה של השכונה והם מרכיבים את הדלת בזריזות. אני בחיים לא אבין איך משלמים להם כל כך מעט, והם עושים כל כך הרבה.
אני מתיישבת ליד אית'ן עם כוס שוקו חם מלאה קצפת, המשקה שהיה אהוב על שנינו מהילדות, אנחנו מדברים בלי הפסקה על הפרויקט ועל אייץ'. "אייץ' מדבר עלייך הרבה את יודעת?" אית'ן אומר ואני מסמיקה קלות "מה הוא אומר?" אני שואלת ולוקחת לגימה גדולה של שוקו. "שהוא מדגים לילדים חדשים דברים הוא תמיד היה מזכיר שהייתה לו תלמידה בשם סקיילר מילטון שהייתה רק היא ואחותה והיא עשתה הכל בצורה מושלמת" אני מסמיקה מאוד ומקווה שהוא לא רואה את האדום שמציף לי את הלחיים. "חוץ מהשלכת סכינים" אית'ן אומר בקול רציני ושתינו מתפרצים בצחוק עד שאני משתיקה אותו ואומרת לו שאליי ישנה "אליי?" הוא מחייך "כל כך התגעגעתי לקטנה הזאת.." ברור. אליי ואית'ן היו מאוד קרובים פעם שהיינו עוד בספרה, בפרוייקט. הוא שותה שלוק גדול מהשוקו וכי נהיה לו שפם מקצף על השפם האמיתי שלו אני מצביעה עליו וצוחקת. לבסוף שנינו נרדמים על הספה מול האח הבוער שמחמם אותנו ומשרה תחושה נעימה.
בבוקר שאני מתעוררת אני מוצאת את אליי מסתכלת על אית'ן בהלם גמור, "אית'ן? זה באמת אתה?" היא אומרת ומתרוממת, היא תמיד אהבה את אית'ן כילדה הוא נהג לשחק איתה הרבה "כן קטנטונת זה אני" הוא קם ומרים אותה לחיבוק. היא בוכה קצת ומניחה ראש על הכתף שלו "מה אתה עושה פה?" היא שואלת, אני קמה מהר מקווה שהוא יבין שלא סיפרתי לה כלום. "אני החלטתי גם לגור פה" האו אומר ואני נרגעת אני מכינה לה שוקו קריר וסנדוויץ' מנשקת אותה היא מאחלת לי "בהצלחה ביום הראשון" ויוצאת לבית הספר.
"טוב, אתה עוף לבית שלך תתארגן, מתחילים היום את העבודה" אני מחייכת, וחושבת על איפה הוא גר, הוא יוצא מדלת הבית שלי מוציא מפתח ופותח דלת במרחק עשרים מטר ממני, אני מחייכת ומבינה שיש לי שכן חדש.