לחישות אפלות פרק ט': הלחישה האחרונה

רק עוד חצי שעה, אז ככה אני נפרדת מהעולם עוד לא עשיתי שום דבר, אבל שר שווה את זה. הכל באשמתי היא נחטפה בגללי, הוא לא יפגע בא חסר לו. אך מחשבותי נקטעות שלחדרי נכנס…
"איתן, אף פעם לא שמעת על לדפוק???" שאלתי בכעס.
"מה את קוראת?" שאל כשראה את הספר הפתוח על מיטתי.
" 'שקיעה שחורה', אבל לא נראה לי שאתה כאן בגלל הספר שלי, אני צודקת?".
"קוויתי שנוכל לדבר" אמר והיתקרב למיטתי.
"איתן, עם אתה…".
"ששש… רק תקשיבי רגע" השתיק אותי.
"טוב, בסדר אבל מהר" נאנחתי והוא היתיישב לידי.
"מה קרה בחדר האחות?, על מי צעקת??, מה קרה?" הבטתי בעייניו התכולות עמוקות, רעד עבר בגופי רעד חמים.
"אאאההה….אני לא יכולה איתן, אני לא יכולה" גימגמתי, "אני מצתערת אבל אני לא יכולה ,אתה לא תבין אף אחד לא יבין, פשוט תעזוב אותי אני רוצה להיות לבד".
"ליל…"
"איתן די בבקשה, אני לא רוצה שגם לך יקראה משהו".
"על מה את מדברת? ליליאן אני רוצה לעזור לך".
"אבל אני לא רוצה שתעזור, פשוט תעזוב אותי". צעקתי
"לא"
"למה? למה אתה עושה את זה" לחשתי.
"אני לא מוכן לעזוב אותך ליליאן, אז תתמודדי עם זה, אני לא עוזב אותך, את לא צריכה לפחד" לחש והסיט שערה מפני.

"איתן די בבקשה, אני לא רוצה שגם אתה תיפגע לי, שגם אתה תעזוב אותי" השפלתי את מבטי
"למה את מתכוונת ליליאן, כי אני לא יעזוב אותך, אז את צריכה לספר לי עם את רוצה שאני יפסיק" אמר והרים את ראשי
"אני לא יכולה, איתן לא יכולה".
"ליליאן" נאנח ואז ראיתי בעייניו דאגה אמיתית, דאגה לי. "בבקשה" לחש, עצמתי את עייני ונרגעתי אחרי דקה פתחתי אותן שוב, מבטי השוטט בחדר נעצר על השעון הלבן שמעל הדלת, חמש דקות לשמונה.
"שיט".
"מה קרה??" נבהל.
"איתן נדבר על זה בפעם אחרת, אני חייבת ללכת" אמרתי בזמן שנעלתי את נעלי וקמתי בחיפזון לכיוון הדלת, להוטה להגיע לשער לראות את שר. "איתן, תעזוב אותי בבקשה" היתחננתי בקול שבור כאשר תפס את ידי ולא נתן לי ללכת.
"אני מצטער אבל את לא עוזבת, אני לא יודע לאן את הולכת או למה, אבל אני יודע שמשהו רע יקרה לך עם תלכי".
"וממתי כל כך אכפת לך ממני, כל הקטע של 'אני לא יעזוב אותך'?" אמרתי, עדיין מנסה להישתחר ממנו.
"את שונה מכל בת שפגשתי בחיי, את מיוחדת".
"מטורפת" אמרתי מיואשת, "ואתה חזק יותר משאתה נראה".
"את מפוחדת ותודה? אני חושב" אמר, הרים את סנטרי והיתקרב אליי יותר.
"ליליאן" קול צרוד הידהד בחדר.

"ליליאן".
"אני כבר באה, באמת" לחשתי בפחד.
"ליליאן עבר הזמן, יש לך מילים אחרות שאת רוצה שאני ימסור לשר?".
"לא בבקשה, אני יעשה הכל אל תיגע בא בבקשה" לחשתי כשדמעות בעייני, לא היה לי אכפת שאיתן רואה את זה ולא מזה נשפלתי מהמיטה, רק שר.
"ליליאן מה קרה, תיסתכלי עלי מה קרה?" תפס איתן את פני, ראיתי מבעד לדמעות את פניו המודאגות ולא יכולתי יותר לשמור את כל מה שהיה לי בבטן. נתתי לדמעות לפרוץ מעייני והנחתי את ראשי על חזהו ,זקוקה לעזרה איתן עטף אותי בזרועותיו ולחש לי שיהיה בסדר.
"שר, שר לא על תלכי, חכי רגע לא שררררר" רצתי מהר ככול שיכולתי, אבל היא נעלמה.
"למה ליליאן, למה עשית לי את זה".
"לא שר, אל תגידי את זה" צעקתי מקווה שהיא שמעה.
"ליליאן, איזו חברה את שנוטשת את החברה הכי טובה שלה" הוא לחש.
"תעזוב אותה כבר די, תעזוב כבר את שר".
"שר-ר-ר" צעקתי.
צרחה מחרישת אוזניים הקפיצה אותי, צרחה של מישהו נרצח, אבל קול הצרחה היה מוכר לי.
"שר, שר תעני לי, שר ש…" נפלתי על בירכיי דמאות זולגות מעייני, "לא….שר לא, מתה" חיבקתי את רגלי חזק, "לא" צעקתי.
"למה, למה עשית את זה, למה הרגתה אותה…..למה?".