בשם האל – פרק 2

אית'ן סיים לקרוא בעיתון, הניח אותו על השולחן ליד המיטה שלו ונאנח.
הוא רצה לעשות משהו. זה בער בו. הוא שנא לשכב בחוסר מעש.
הוא קם לעבר עמדת הפלייסטיישן שהייתה בקומה השנייה – קומה אחת מתחת לקומה בה הוא התגורר מאז שהיה בין שש והיה עד לטבח של סטודנט בעל נטיות סדיסטיות שביתר גופות של שלושה אנשים שונים.
אית'ן היה אז קטן. הוא שיחק ברחוב אחרי רדת הלילה, והתכוון לחזור לבית שלו, אך בגלל החושך הוא טעה בדרכו.
השיטוט גרם לכך שנתקל ברוצח ההוא.
אית'ן זכר בעיקר שראה הרבה דם, הרבה דברים משונים שנשפכו מתוך הגופות, את הסכין המגואלת בדם של הרוצח ואת המסכה שעטה.
רעד קל עבר בגופו כאשר נזכר במקרה.
אית'ן בכה הרבה באותו היום. הוא רץ אחוז אימה לעבר ביתו ונכנס מהר לבית.
אמו לא הבינה מה קרה.
היא התחילה לשים לב להתנהגות משונה שפקדה את הבן שלה. הוא הסתגר בחדר שלו. הוא סירב לצאת ממנו, אפילו לא לאכול. הוא היה בוכה בלילות, כשישן. הוא צעק הרבה.
בבית הספר הוא סירב להקשיב למורה שלו. בציורים שצייר כיכב הצבע האדום.
היא שלחה אותו לאבחון שהיה צריך להסביר לה מה לעשות איתו.
מכיוון שאית'ן לא שיתף פעולה עם הפסיכולוג שהוצמד לו, נאלצה אמו לעשות את האפשרות האחרונה שרצתה לעשות: בית החולים לבריאות הנפש לילדים ונערים אחרי טראומה.
היא ידעה שמשמעות הדבר היא פרידה מבנהּ. ייתכן ולא תראה אותו יותר מפעם בשבוע. הוא יגדל עם רופאים בתור הורים, אבל לבה נשבר בכל פעם מחדש כשראתה אותו מתעורר שטוף זיעה, לבן כסיד עם פחד בעיניים.
כך הגיע לבית המשוגעים הזה, עם עותק של הברית החדשה ביד שלו.
אית'ן זכר איך התנגד להגיע לשם. כבר אז הוא ידע שכנראה שהמקום הזה הוא בפירוש לא חיובי, ושהולך להיות לו שם רע מאוד.
בסופו של דבר, אית'ן וויתר להוריו אחרי שהבטיחו לו שיחזרו לבקר אותו כל יום.
הוא הגיע ישירות לזרועותיו של דוקטור ארנמן, אותו הדוקטור שהיה ידוע בכך שאהב את הכללים.
כשראה שהגיע אליו ילד צעיר כל כך, דאג לעצב אותו בתור צייתן וטיפוס שקט.
מהר מאוד הוא נתן לאית'ן ללכת לנגן בפסנתר בשביל שיהיה לו שקט נפשי, וגם כדי שיהיה קצת בשקט. שלא ידבר.
הוא דאג להעשיר את אוצר המילים שלו, לתת לו חינוך טוב ולגרום לכך שיהיה עבודה קלה בשבילו. הוא לא אהב לעבוד יותר מידי, כמו רוב האנשים על הפלנטה הזאת.
דוקטור ארנמן עשה עבודה נפלאה על אית'ן. הוא היה צייתן, משכיל וגם דיבר במשלב לשוני גבוה.
הוא גם היה פסנתרן מוכשר, והוא גם התנחל ליד הפסנתר שעות ארוכות, עד שאחד מהמטופלים שבר אותו, בין אם בטעות ובין אם בכוונת תחילה.
מכיוון שנגינת הפסנתר שלו נגדעה, עבר לקרוא בברית החדשה איתה הגיע לשם, והתחיל לשנן פסוקים בעל פה להנאתו, עד שהיה לא פחות טוב מאביו שלו.
הוא האמין בכל ליבו באלוהים, גם אם זה גרם לו לריבים עם מטופלים אחרים.
מטופל אחד, הנרי דג'ארקרט, שהוטף לשנוא את אלוהים נהג להרביץ לאית'ן.
אית'ן מעולם לא אהב להרים יד על בן אדם, גם אם מדובר באדם קר לב שאולי ראוי לסטירה הגונה או שתיים.
כשהוא חטף מכות, אית'ן היה מיומן מספיק בדיבורים בשביל להרגיע את הסערה, ואם מילים לא עזרו, הוא תמיד הצליח להתחמק. על אף שהיה גבוה, היה גם חמקמק כמו איילה.
"אתה רוצה לשחק איתי?" שאל בחור שעמד שם, ליד מקלט הטלוויזיה עם שלט ביד.
אית'ן לא זיהה את הבחור.
הוא היה בחור נאה יחסית, עם שיער קצר בצבע בלונדיני כהה. העיניים שלו היו יכולות להיות יפות, אלמלא העין השמאלית שלו הייתה נפוחה, ומסביב לה היה סימן מובהק שאגרוף כלשהו פגע בה.
צלקות כיסו את רוב זרועותיו החשופות, וגם כמה בצבצו בתוך קרעים בחולצת הטי שלו.
"בטח," אמר אית'ן. "מי אתה?"
"סת' ארגנטן," הוא אמר. "ואתה?"
"אית'ן אייבל," אמר אית'ן.
"אה," מלמל סת'.
"קרה משהו?" שאל אית'ן בבלבול.
"לא, כלום," אמר סת', כאילו כלום לא קרה. "אז אנחנו משחקים או לא?"
"בטח," אמר אית'ן.
…
"אז מה הביא אותך לכאן?" שאל סת', בעודו נוטה הצידה עם השלט, כאילו שהנטייה תגרום למכונית שלו להיאחז טוב יותר בכביש הבוצי בו התקיים מירוץ המכוניות במשחק הוידאו.
"אותי?" שאל אית'ן.
"אתה יודע, לכאן," מלמל סת'.
הוא כנראה היה מדוכא קצת מכיוון ששוב פעם הפסיד במירוץ.
"אההה… טראומת ילדות," מלמל אית'ן.
"נחמד," אמר סת'.
"נחמד?" שאל אית'ן, מספיק מבולבל בשביל להסיט את מבטו מהמסך, ולבהות בסת'. "למה זה נחמד?"
"נחמד? אמרתי נחמד?" שאל סת', מבולבל. "לא, התכוונתי לזה שזה נורא."
"ומה איתך?" שאל אית'ן.
"אני כאן בגלל שהייתי בן לאם מכה," אמר סת' ומשך בכתפיו.
"אז זה פשר הסימנים והצלקות שעל הגוף שלך?" שאל.
סת' רק הנהן, ואז כיווץ את פניו בשביל להתרכז במשחק. מכונית הפורש הכחולה שלו בדיוק עקפה את הלמבורגיני של אית'ן.
"אה-אה!" הוא קרא.
לאחר כמה שניות המכונית של סת' עברה את קו הסיום.
"ואני המנצח!" הוא קרא. "תאכל את זה, אייבל."
"לאכול מה?" שאל אית'ן, מבולבל.
"לאכול את זה! ניצחתי!"
"אני מתקשה להבין איך אפשר לאכול דבר שכזה…" מלמל אית'ן.
"אויש, מספיק להיות גוש קרח," אמר סת', וחייך.
"אני לא מבין," מלמל אית'ן שנית.
"הו, בוא איתי, אני אראה לך משהו מגניב," אמר סת', וחיוך מיסתורי עלה על פניו.