וואן שוט- לואי ושחף. All i want is you.

עמדנו שם במטבח שלך,
שקט עצוב ורך
זרועות אוחזות בחוזקה
כאילו אנחנו היחידים שמחזיקים אחד את השניה.

-"שחף?" קול בראשי הדהד, הקול של לואי.
קמתי מהמיטה הופכת את הסדינים והשמיכות ושמה בפינה השמאלית של החדר.
עיניי ננעלו על השלג שהיה בחוץ, שלג תמיד הזכיר לי את לואי.
קיפלתי את הבגדים שלנו, הריח שלו לא עזב אותי לשניה. הוא לא עזב אותי
למען האמת אני כן מתגעגעת אליו, והעובדה שהוא לא יחזור בקרוב משגעת אותי.
הוא הבטיח לי שהוא יחזור אלי, הוא הבטיח לי שהוא יאהב אותי בדיוק כמו שאהב לפני שחייו השתנו.

היום הראשון של החורף, כריסמס
החורף הראשון שאני "חוגגת" לבד, התיישבתי ליד האח מחממת את ידי.
-"לואי התקשר הבוקר." אמא עמדה במטבח, מזכירה לי תקופות, פלאשבאקים ותמונות מאותו היום. "מה הוא אמר?"
-"שהוא חוזר."
"חוזר?" קמתי מהרצפה ולקחתי את הפלאפון, -"הוא אמר שהוא יחזור היום, בנוסף הוא אמר לא להגיד לך."
לפעמים אני לא מבינה מה היא אומרת, בכל מקרה אני שמחה שהוא חוזר היום אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו, -"עם החברים החדשים שלו."
אני לא מתה על הלהקה שלו אבל העיקר שהוא חוזר.
ניסיתי להתקשר אליו אבל התא הקולי שלו ענה, ניסיתי עוד כמה פעמים אבל בסוף התייאשתי. לקחתי את האלבום שלנו והתחלתי להעביר דפים ולהוציא את התמונות מכל דף, מילאתי את החדר שלי בתמונות שלי ושלו, העברתי את הזמן שלי. -"מתוקה רדי למטה האוכל מוכן!" שמעתי טריקת דלת החלטתי להתעלם מהטריקה ולהמשיך למלא את החדר בתמונות.

אחרי כמה שעות כשסיימתי ירדתי למטה ואמא כבר לא הייתה בבית, רק מכתב על המקרר 'מתוקה אני יצאתי לעבודה, אוהבת.'
לפתע האייפון הואר עם צליל של הודעה, לקחתי חופן של קורנפלקס והכנסתי לפה בזמן שאני פותחת את ההודעה -"אלינור ולואי."
אלינור ומי? לואי?
פתחתי את התמונה וראיתי את לואי, לואי שלי ומישהי גבוהה הולכים ברחוב. למה חשבתי שהכל יהיה מושלם?
לקחתי נשימה והסתכלתי על התמונה כמה דקות, לא יכולתי להסיט מבט מהתמונה. זה לא עזב אותי, זה אכל אותי מבפנים.
הייתי חייבת לדעת מי זאת עם לואי, אולי זה פוטושופ?

לואי עמד מולי, העיניים הכחולות שלו, הוא הסתכל עלי
קפצתי עליו בחיבוק והתחלתי לבכות על הכתף שלו, -"שחף!"
"התגעגעתי אלייך."
-"למה את בוכה?" הוא ניגב לי את הדמעות, הסתכלתי על הבנים שעמדו לידו וחייכו אלי.
"לואי אני יודעת שזה לא במקום אבל, מי זאת אלינור?"
ראיתי שקשה לו לדבר ולהסביר לי עכשיו, היה לו מבט עייף, -"אני הארי. וזה נייל,ליאם, וזאיין." הארי המתולתל הציג את עצמו ואת שאר הבנים, לואי הסתכל עליהם במבט של תעזבו לשניה. -"לואי מה זה?" הראתי לו את התמונה באייפון, "את יכולה לשכוח מזה?"
-"איך אני יכולה לשכוח מזה? אתה עומד שם עם מישהי ומחבק אותה. אתה בוגד בי? אני רוצה לשמוע רק אמת לואי. אתה יודע שלא הייתי פוגעת בך בחיים."
-"אני- החיים שלי השתנו שחף."
"אז- אז…" גימגמתי, הדמעות עלו והמחנק בגרון, לא יכולתי לשאת את זה יותר. -"אז למה באת אליי אם החיים שלך השתנו? למה באת אם יש לך מישהי?"
הוא התקרב אלי וחיבק אותי, לא החזרתי לו שום חיבוק. הוא לא עזב אותי וזה התחיל לעצבן, -"לואי אתה הבטחת!"
הוא הסתכל על הקיר שלי שהתמלא בתמונות שלנו ולא הוציא מילה. -"מתוקים רדו למטה!" אמא צעקה, סגרתי את הדלת והסתכלתי עליו, "אתה לא אוה-אוהב אותי יותר?"
"אני לא רוצה לנהל את השיחה הזאת, לא עכשיו ולא אף פעם."
-"תצא ואל תחזור אז." פתחתי את הדלת וחיכיתי שיצא, "אני בחיים לא אעזוב אותך שחף."
הוא משך לעצמו בשיער -"אני אעזוב אותך." אמרתי, לא באמת התכוונתי לזה, אהבתי אותו.

עמדנו שם במטבח שלך,
שקט עצוב ורך
זרועות אוחזות בחוזקה
כאילו אנחנו היחידים שמחזיקים אחד את השניה.